Permanent Record (autobiography)
רישום קבוע: אוטוביוגרפיה מטלטלת של אדוארד סנודן, חושפת את מניעיו להדליף מידע מסווג. דיון מרתק בנושאי פרטיות, דמוקרטיה ומעקב גלובלי.
"רישום קבוע" (Permanent Record) היא אוטוביוגרפיה מאת אדוארד סנודן שפורסמה בשנת 2019, אשר חשיפותיו הציתו דיון עולמי בסוגיות של מעקב ופרטיות. הספר יצא לאור ב-17 בספטמבר 2019 (יום החוקה בארצות הברית) על ידי הוצאת Metropolitan Books, מותג של חברת Henry Holt and Company. הספר מתאר את ילדותו של סנודן, את תקופת שירותו בסוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA), ואת המניעים שהובילו אותו להדליף מידע מסווג ביותר בשנת 2013, חשיפה שחשפה תוכניות מעקב עולמיות. בספר, סנודן דן גם בדעותיו על סמכותנות, דמוקרטיה ופרטיות. סנודן מייחס לסופר ג'ושוע כהן (Joshua Cohen) תרומה משמעותית, ומציין כי הוא "סייע להפוך את זיכרונותיי הפזורים והמניפסטים התמציתיים שלי לספר".
עם צאת הספר, ממשלת ארצות הברית הגישה תביעה נגד סנודן בגין הפרה לכאורה של הסכמי סודיות עליהם חתם עם ה-CIA וה-NSA. התביעה לא נועדה להגביל את תוכן הספר או את הפצתו, אלא להחרים את ההכנסות שיפיק ממכירתו. בדצמבר 2019, השופט המחוזי ליאם או'גריידי פסק לטובת ממשלת ארצות הברית. הספר "רישום קבוע" צונזר בסין, והתוכן שהוסר ממנו כלל התייחסויות למדינות סמכותניות, טכנולוגיות התומכות בפרטיות, והזכות לפרטיות.
סיכום
חלק ראשון
סנודן מתאר את ילדותו במשפחה פטריוטית וצבאית באליזבת סיטי, צפון קרוליינה, ואת המעבר לקרופטון, מרילנד, מעט לפני יום הולדתו התשיעי. בקרופטון, אביו עבד כקצין בכיר בחטיבה להנדסה אווירונאוטית במטה משמר החופים, ואמו עבדה בסוכנות לביטחון לאומי (NSA). הוא נחשף למחשבים לראשונה דרך אביו ומחשב הקומודור 64 הביתי שלו. מגיל שתים-עשרה לערך, הוא הפך אובססיבי לאינטרנט, השתמש בחיבור בחיוג (dial-up) וניסה לבלות "כל רגע פנוי" ברשת. בסופו של דבר, הוא למד תכנות והפך להאקר בגיל ההתבגרות, מה שהסיט את מיקודו מלימודיו ופגע בציוניו. הוא נזכר במקרה אחד שבו גילה פרצת אבטחה באתר האינטרנט של המעבדה הלאומית לוס אלמוס. הוא התקשר למעבדה כדי להודיע להם על הפרצה, ומאוחר יותר קיבל שיחת טלפון מאדם שהודה לו והציע לו עבודה לכשיגיע לגיל 18.
לקראת סוף שנתו הראשונה בתיכון ארונדל, הוריו של סנודן התגרשו ומכרו את ביתם בקרופטון. הוא עבר לדירתה של אמו סמוך לאליקוט סיטי. בתחילת שנתו השנייה בתיכון, הוא סבל מעייפות חריגה ובסופו של דבר אובחן כחולה במחלת הנשיקה. הוא החמיץ ארבעה חודשים של לימודים ונאמר לו שיצטרך לחזור על שנת הלימודים. במקום זאת, הוא נשר מהתיכון ונרשם למכללה הקהילתית אן ארונדל (AACC), שם למד יומיים בשבוע. מאוחר יותר הוא גם עבר את בחינות ה-GED (המקבילה לבגרות) בתיכון ליד בולטימור, הבטחה שהבטיח לעצמו כשנשר.
סנודן החל לעבוד כפרילנסר בעיצוב אתרים עבור אישה שלמדה איתו בשיעור יפנית ב-AACC. הוא שאף לקדם את הקריירה שלו ולקח קורס הסמכה של מיקרוסופט בקמפוס שלוחה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, סנודן התגייס לצבא ארצות הברית כדי להוכיח שהוא "לא רק מוח בצנצנת". הוא היה במסלול להפוך לסמל בכוחות המיוחדים, אך סבל משברי מאמץ במהלך אימונים בפורט בנינג, ג'ורג'יה. סנודן מציין שהחרטה הגדולה ביותר שלו הייתה "תמיכתו הרפלקסיבית וחסרת הפקפוק" במלחמה בטרור, וב"קידום מדיניות חשאית, חוקים חשאיים, בתי משפט חשאיים ומלחמות חשאיות" שנבעו ממנה.
סנודן עדיין רצה לשרת את ארצו והבין שלקח את כישרונו הטכנולוגי כמובן מאליו. הוא חזר ללימודים במכללה הקהילתית. ביודעו שיזדקק לסיווג ביטחוני גבוה כדי לעבוד בסוכנות מודיעין, הוא חיפש משרות שיממנו את בקשתו לתחקיר ביטחוני מקיף. הוא הועסק במרכז ללימודים מתקדמים של שפה באוניברסיטת מרילנד, מרכז מחקר בחסות ה-NSA. בערך באותה תקופה, הוא פגש את חברתו דאז, לינדזי מילס, דרך האתר Hot or Not. בסופו של דבר, הוא עבר בהצלחה בדיקת פוליגרף מלאה וקיבל סיווג ביטחוני TS/SCI, והשלים את הראיון הסופי שלו במתקן של ה-NSA כשהיה בן עשרים ושתיים.
חלק שני
לאחר שהשתתף ביריד תעסוקה במלון ריץ-קרלטון בווירג'יניה בשנת 2006, סנודן קיבל הצעת עבודה ב-CIA והוצב בחטיבת התקשורת הגלובלית במטה הסוכנות בלנגלי, וירג'יניה. במרץ 2007, ה-CIA הציב את סנודן תחת כיסוי דיפלומטי בז'נבה, שווייץ, שם היה אחראי על תחזוקת אבטחת רשתות המחשבים. בפברואר 2009, סנודן התפטר מה-CIA.
זמן קצר לאחר מכן, סנודן החל לעבוד כקבלן עבור ה-NSA ביפן, אך רשמית היה עובד של חברת Perot Systems (שנרכשה על ידי Dell זמן קצר לאחר הגעתו). הוא עבד במרכז הטכני הפסיפי (PTC) של ה-NSA, בבסיס חיל האוויר יוקוטה. תפקידו היה "לסייע בחיבור ארכיטקטורת המערכות של ה-NSA עם זו של ה-CIA". באחד המקרים, התקיים כנס במרכז שהציג תדריכים של מומחים מכלל גופי המודיעין. הכנס עסק באופן שבו שירותי המודיעין הסיניים פועלים נגד קהילת המודיעין האמריקאית (IC) וכיצד הקהילה יכולה להגיב. כאשר המרצה היחיד בתחום הטכנולוגיה לא יכול היה להגיע ברגע האחרון, סנודן נבחר להחליפו ולהעריך את יכולות המעקב של סין. הוא נשאר ער כל הלילה כדי להכין את המצגת שלו, וסרק דוחות סודיים ביותר מרשתות ה-NSA וה-CIA.
הוא נדהם מההיקף שבו סין הייתה מסוגלת לאסוף, לאגור ולנתח באופן קבוע מיליארדי שיחות טלפון ותקשורת אינטרנט יומיומיות של יותר ממיליארד אזרחיה. עם זאת, סנודן החל להאמין שזה בלתי אפשרי שלארה"ב יהיה כל כך הרבה מידע על פעולות הסינים מבלי שעשתה בעצמה את אותם הדברים. עם זאת, הוא מודה שבאותה תקופה הוא "הדחיק" את אי-הנוחות שלו ותמך באופן מלא במעקב הגנתי וממוקד. חשדותיו התעצמו כאשר קרא, בערך באותו זמן, את "הדוח הבלתי מסווג על תוכנית המעקב של הנשיא". חשדו גרם לו לחפש את הדוח המסווג, אך הוא לא הצליח למצוא אותו. רק מאוחר יותר, זמן רב לאחר ששכח מכך, הגרסה המסווגת הופיעה בטעות על שולחן העבודה שלו.
לאחר שקרא את הדוח, הוא מספר שבילה חודשים במצב של דכדוך ובלבול: "הרגשתי בוגר מאי פעם, אך גם מקולל בידיעה שכולנו הפכנו למעין ילדים, שנאלצים לחיות את שארית חיינו תחת פיקוח הורי יודע-כל. הרגשתי כמו רמאי, ממציא תירוצים ללינדזי כדי להסביר את מצב רוחי הקודר. הרגשתי כמו טיפש, כאדם בעל כישורים טכנולוגיים רציניים לכאורה, שאיכשהו סייע לבנות רכיב חיוני במערכת הזו מבלי להבין את מטרתה. הרגשתי מנוצל, כעובד קהילת המודיעין שרק עכשיו מבין שבכל הזמן הזה הגנתי לא על ארצי, אלא על המדינה. הרגשתי, מעל לכל, מחולל".
סנודן עבר לקולומביה, מרילנד, בשנת 2011, עדיין עובד עבור Dell אך כעת צמוד שוב ל-CIA. הוא עבר לתפקיד מכירות, מהלך שהוא מתאר כדרך להסיח את דעתו מאי-הנוחות שלו ולהתחיל לחיות חיים נורמליים. עם זאת, עליית מחשוב הענן הטרידה אותו. הוא החל לחלוק את חששותיו עם לינדזי. בערך באותה תקופה, סנודן החל לחוות סחרחורות עזות, ובסופו של דבר, את התקף האפילפסיה הראשון שלו. לאחר סדרת התקפים, סנודן יצא לחופשת מחלה קצרת מועד מדל. הפרק האחרון בחלק השני, "על הספה", מתאר את תקופת החלמתו על הספה הכחולה של אמו, וכן את מחשבותיו על מדינות סמכותניות ופרטיות בהקשר של האביב הערבי ב-2011.
חלק שלישי
במרץ 2012, הוא החל לעבוד ב"מנהרה", מפעל מטוסים לשעבר שהוסב למתקן של ה-NSA תחת שדה אננס בקוניה, באי אואהו, הוואי. הוא עבד במסגרת חוזה של Dell עבור ה-NSA. סנודן עבר להוואי בשל אורח החיים הרגוע יותר והתפקיד הפחות מלחיץ, במטרה להפחית את הגורמים המעוררים את התקפי האפילפסיה שלו. הוא היה העובד היחיד במשרד לשיתוף מידע, שם עבד כמנהל מערכות SharePoint. בתקופה זו החל לחפש באופן פעיל מידע על יכולות המעקב והניצול לרעה של ה-NSA.
כחלק מעבודתו, סנודן פיתח מערכת בשם Heartbeat ("פעימת לב"), שיצרה תור אוטומטי של מסמכים מסווגים שהועלו ל"לוחות הקריאה" של קהילת המודיעין. המערכת סרקה ללא הרף מסמכים חדשים ויצרה מעין "פיד חדשות" מותאם אישית לכל עובד, בהתבסס על תחומי העניין והסיווג הביטחוני שלו. Heartbeat הייתה מקיפה ביותר, וניגשה לא רק לרשת ה-NSA אלא גם לרשתות ה-CIA וה-FBI, וכן למערכת התקשורת המודיעינית המשותפת והסודית ביותר של משרד ההגנה. שרתי המערכת שמרו עותק של כל מסמך שנסרק, מה שאיפשר לסנודן "לבצע חיפושים בין-סוכנותיים מעמיקים שראשי רוב הסוכנויות יכלו רק לחלום עליהם". סנודן טוען שכמעט כל המסמכים שהדליף מאוחר יותר לעיתונאים הגיעו דרך מערכת Heartbeat.
בפרק "חשיפה" (Whistleblowing), סנודן דן בחוקת ארצות הברית וטוען שקהילת המודיעין "פרצה" אותה בכך שפעלה ללא פיקוח מצד הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת או הרשות השופטת. הוא גם דן בהיסטוריה של חושפי שחיתויות וטוען שאין להשתמש במונחים "הדלפה" ו"חשיפה" לסירוגין, מכיוון שלדעתו "הדלפה" נעשית מתוך אינטרס אישי, ולא מתוך אינטרס ציבורי.
כאשר סנודן החליט לצאת לציבור, הוא הבין שעליו להציג תיעוד, אחרת הסתכן בכך שיטילו ספק בדבריו. הוא בחר לא לפרסם את המידע בעצמו כדי להימנע מ"להיבלע בין כל המשוגעים" שמפרסמים סודות מסווגים באינטרנט מדי יום. הוא נמנע מפנייה ל-WikiLeaks מכיוון שהרגיש שהאסטרטגיה החדשה שלהם לפרסם הדלפות מיד עם קבלתן אינה שונה מפרסום עצמי. הוא הרגיש ש"השלכת מסמכים" (document dump) אינה מתאימה, מכיוון שההדלפות שלו היו "סבוכות וטכניות" מדי. הוא שקל לפנות ל"ניו יורק טיימס", אך לא התרשם מהדרך שבה ביל קלר עיכב בכוונה את הדיווח על תוכנית המעקב אחר טרוריסטים עד לאחר בחירתו מחדש של ג'ורג' ו. בוש ב-2004. הוא בחר ליצור קשר עם מספר עיתונאים, בעיקר עם יוצרת הסרטים התיעודיים לורה פויטרס (Laura Poitras) והעיתונאי גלן גרינוולד (Glenn Greenwald). הוא תקשר איתם באמצעות דואר אלקטרוני תחת הכינויים "סינסינטוס", "אזרח מספר ארבע" ו"ורקס". כדי להישאר אנונימי, הוא ביצע "סריקת רשתות אלחוטיות בנסיעה" (war-driving), תוך ניצול רשתות Wi-Fi מקומיות באמצעות אנטנה וחיישן GPS מגנטי בזמן נסיעה במכוניתו ברחבי אואהו. הוא השתמש בדפדפן Tor ובתוכנת המיפוי Kismet, שהופעלו על גבי מערכת ההפעלה Tails, שאפשרה לו לזייף בקלות את כתובת ה-MAC של המחשב הנייד שלו.
תחת מסווה של בדיקות תאימות, סנודן העביר מסמכים משרת Heartbeat למחשבי Dell שולחניים ישנים ממשרדו, ומשם לכרטיסי SD, לאחר שביצע דה-דופליקציה, דחיסה והצפנה שלהם. הוא הוציא את כרטיסי ה-SD מהמתקן המאובטח כשהם מוסתרים בתוך קובייה הונגרית, בגרב שלו, בלחי שלו ובכיסו. בבית, הוא העביר אותם לכונן חיצוני יחיד שהשאיר חשוף על שולחנו.
הוא עזב את Dell ב-15 במרץ 2013, והחל לעבוד כ"אנליסט תשתיות" במרכז הלאומי למבצעי איום (NTOC) בהונולולו, דרך חוזה עם חברת Booz Allen Hamilton. ל-NTOC הייתה גישה למערכת XKEYSCORE. סנודן היה עד למקרים שבהם עמיתיו השתמשו ב-XKEYSCORE כדי לצפות במידע על בנות זוגם הנוכחיות והקודמות, תופעה שכונתה LOVEINT. הוא גם נזכר במקרה אחד שהשפיע עליו במיוחד, כשצפה בסרטון אישי של אב ובנו הצעיר. בין מרץ למאי 2013, סנודן החל בהכנות קדחתניות לעזוב את המדינה, רוקן את חשבונות הבנק שלו, ומחק והצפין את מחשביו הישנים. הוא חקר את היעד הבטוח והמתאים ביותר, וצמצם את האפשרויות להונג קונג. יום לאחר שלינדזי יצאה לטיול קמפינג, סנודן לקח חופשת מחלה דחופה מהעבודה, בטענה של אפילפסיה. הוא לקח איתו ארבעה מחשבים ניידים: אחד לתקשורת מאובטחת, אחד לתקשורת רגילה, אחד כהסוואה, ומחשב נייד שמעולם לא התחבר לרשת כלשהי. הוא טס לטוקיו ומשם להונג קונג ב-20 במאי 2013, ושילם במזומן בשתי הטיסות.
הוא שהה במלון The Mira בהונג קונג, שם פגשו אותו גלן ולורה ב-2 ביוני 2013. בין ה-3 ל-9 ביוני, בחדר המלון של סנודן, גלן ועמיתו מה"גרדיאן", יואן מקאסקיל (Ewen MacAskill), ראיינו את סנודן, בעוד לורה צילמה את מה שיהפוך מאוחר יותר לסרטה התיעודי זוכה האוסקר "אזרח מספר ארבע" (2014). ב-5 ביוני, ה"גרדיאן" פרסם את הכתבה הראשונה של גלן, על צו בית המשפט של FISA שהורה לחברת ורייזון למסור ל-NSA הזנה יומית של "מטא-דאטה טלפוני". ב-6 ביוני, ה"גרדיאן" פרסם את חשיפת תוכנית PRISM על ידי גלן, וב-7 ביוני ה"וושינגטון פוסט" פרסם את הכתבה של לורה וברתון גלמן על PRISM. זהותו של סנודן נחשפה ב-9 ביוני באמצעות ריאיון וידאו בבימויה של לורה, שפורסם באתר ה"גרדיאן". ממשלת ארה"ב האשימה את סנודן תחת חוק הריגול ב-14 ביוני וביקשה רשמית את הסגרתו ב-21 ביוני, יום הולדתו ה-30.
בליווי שרה הריסון (Sarah Harrison) מארגון WikiLeaks, סנודן ניסה להגיע לאקוודור כדי לבקש מקלט מדיני. הם תכננו לטוס למוסקבה, משם להוואנה, לאחר מכן לקראקס, ולבסוף לקיטו, אקוודור, מכיוון שלא יכלו לטוס ישירות מהונג קונג וכל טיסות ההמשך האחרות עברו במרחב האווירי של ארצות הברית. הם הגיעו לנמל התעופה שרמטייבו במוסקבה.
מקור: ויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Permanent_Record_(autobiography)
