Laura Poitras

לורה פויטרס (Laura Poitras; נולדה ב-2 בפברואר 1964) היא במאית ומפיקה אמריקאית של סרטים תיעודיים.

פויטרס זכתה בפרסים רבים על עבודתה, כולל פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2015 על סרטה "סיטיזנפור" (Citizenfour), העוסק באדוארד סנודן. סרטה "ארצי, ארצי" (My Country, My Country) היה מועמד באותה קטגוריה בשנת 2007. היא זכתה בפרס ג'ורג' פולק לשנת 2013 על דיווחיה בתחום הביטחון הלאומי, שהתייחסו לחשיפות בנוגע לסוכנות לביטחון לאומי (NSA). הדיווחים של פויטרס, לצד גלן גרינוולד, איוון מק'אסקיל וברטון גלמן, תרמו לזכייתם המשותפת של עיתוני "הגרדיאן" ו"הוושינגטון פוסט" בפרס פוליצר לשירות הציבור לשנת 2014. בשנת 2022, סרטה התיעודי "כל היופי ושפיכות הדמים" (All the Beauty and the Bloodshed), הבוחן את הקריירה של האמנית נאן גולדין ואת נפילתה של משפחת סאקלר, זכה בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה, והיה לסרט התיעודי השני בהיסטוריה שזוכה בפרס הגבוה ביותר בפסטיבל. הסרט זכה גם בפרס פיבודי בשנת 2024.

פויטרס היא עמיתת מקארתור לשנת 2012, מייסדת פרויקט Field of Vision, ואחת התומכות הראשונות בקרן למען חופש העיתונות (Freedom of the Press Foundation). היא זכתה במדליית איי. אף. סטון לעצמאות עיתונאית מטעם קרן נימן של אוניברסיטת הרווארד בשנת 2014.

פויטרס הייתה אחת העורכות המייסדות של העיתון המקוון "דה אינטרספט" (The Intercept). ב-30 בנובמבר 2020, פוטרה פויטרס על ידי חברת האם First Look Media, לכאורה בשל ביקורתה על האופן שבו טיפל האתר בפרשת המדליפה ריאליטי וינר.

שנותיה המוקדמות

לורה פויטרס נולדה בבוסטון, מסצ'וסטס, והיא בתם האמצעית של פטרישיה וג'יימס פויטרס. בשנת 2007 תרמו הוריה 20 מיליון דולר להקמת "מרכז פויטרס לחקר הפרעות רגשיות" במכון מקגאוורן לחקר המוח, המסונף ל-MIT.

בצעירותה, תכננה לורה להיות שפית ובילתה מספר שנים כטבחית במסעדת יוקרה צרפתית בבוסטון. אולם, לאחר שסיימה את לימודיה, עברה לסן פרנסיסקו ואיבדה עניין בבישול. במקום זאת, למדה במכון לאמנות של סן פרנסיסקו אצל יוצרי קולנוע ניסיוניים. בשנת 1992 עברה לניו יורק כדי להתמקד ביצירת סרטים, וב-1996 השלימה תואר ראשון בבית הספר "דה ניו סקול".

קריירה

סרטה הראשון הבולט של פויטרס, "מלחמות הדגלים" (Flag Wars, 2003), אותו ביימה, הפיקה וצילמה במשותף, עסק בג'נטריפיקציה בקולומבוס, אוהיו. הסרט זכה בפרס פיבודי ובפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל SXSW. הוא פתח את עונת 2003 של סדרת הטלוויזיה "POV" של רשת PBS והיה מועמד לפרס אמי.

סרטה "ארצי, ארצי" (My Country, My Country, 2006), המתעד את חייהם של עיראקים תחת הכיבוש האמריקאי, היה מועמד לפרס אוסקר. סרטה הבא, "השבועה" (The Oath, 2010), עוסק בשני גברים תימנים שהסתבכו במלחמה האמריקאית בטרור, וזכה בפרס הצילום בפסטיבל סאנדנס. שני הסרטים הללו מהווים את שני החלקים הראשונים בטרילוגיה. החלק השלישי, "סיטיזנפור" (Citizenfour, 2014), מתאר כיצד המלחמה בטרור התמקדה יותר ויותר באזרחים אמריקאים באמצעות מעקבים, פעולות חשאיות ורדיפת חושפי שחיתויות.

ב-2012 פרסם ה"ניו יורק טיימס" סרט תיעודי קצר שהפיקה פויטרס בשם "התוכנית" (The Program), שהתבסס על ראיונות עם ויליאם ביני, בכיר לשעבר ב-NSA שהפך לחשוף שחיתויות. ביני תיאר את פרויקט "סטלר ווינד" (Stellar Wind), תוכנית שסייע לפתח למטרות ריגול חיצוני, אך הוסבה בשנת 2001 למעקב אחר אזרחים בארצות הברית. פויטרס דיווחה כי מתקן שנבנה בבלאפדייל, יוטה, נועד לאחסון כמויות עצומות של נתונים שנאספו ללא צווים.

מעקב ממשלתי

פויטרס הייתה נתונה למעקב של ממשלת ארצות הברית, שלטענתה החל בעקבות העברה בנקאית שביצעה בשנת 2006 לרופא עיראקי שהיה נושא סרטה "ארצי, ארצי". לדבריה, לאחר השלמת הסרט היא "הוכנסה לרשימת המעקב של המחלקה לביטחון המולדת". היא טוענת שעבודתה שובשה עקב הטרדות חוזרות ונשנות מצד סוכני גבול, שעצרו אותה לתשאולים, החרימו את המחשב, הטלפון והרשימות שלה למשך שבועות, ואף איימו למנוע את כניסתה חזרה לארצות הברית. בתגובה, קבוצת במאים פתחה בעצומה במחאה על התנהלות הממשל כלפיה.

תביעה נגד הממשל (2015)

בינואר 2014 הגישה פויטרס בקשה מתוקף חוק חופש המידע כדי לברר את הסיבה למעקבים והעיכובים. משלא קיבלה מענה, הגישה תביעה נגד משרד המשפטים וסוכנויות ביטחון אחרות ביולי 2015. לאחר יותר משנה, קיבלה פויטרס למעלה מ-1,000 עמודים של מסמכים, שחשפו כי סיבת המעצרים החוזרים הייתה חשד של הממשל שהיה לה מידע מוקדם על מארב נגד כוחות אמריקאיים בעיראק ב-2004, טענה שאותה היא מכחישה.

חשיפות המעקב העולמי

בשנת 2013 הייתה פויטרס אחת משלושת העיתונאים הראשונים שנפגשו עם אדוארד סנודן בהונג קונג וקיבלו עותקים של מסמכי ה-NSA שהדליף. לפי גלן גרינוולד, פויטרס והוא היו שני האנשים היחידים שהחזיקו בארכיון המלא של ההדלפות.

פויטרס סייעה בהפקת כתבות שחשפו פעילויות מודיעין סודיות, עבודה שזיכתה אותה בפרס פולק ותרמה לזכייה בפרס פוליצר. בהמשך עבדה עם ג'ייקוב אפלבאום ועם השבועון הגרמני "דר שפיגל" על חשיפות נוספות, במיוחד אלו הקשורות לפעילות ה-NSA בגרמניה. בסרטה "סיכון" (Risk) היא חשפה כי ניהלה רומן קצר עם אפלבאום.

באוקטובר 2013, חברה פויטרס לגרינוולד ולג'רמי סקאהיל להקמת מיזם עיתונות חוקרת במימון מייסד eBay, פייר אומידיאר. המיזם, "First Look Media", השיק את המגזין הדיגיטלי "דה אינטרספט" בפברואר 2014. פויטרס פרשה מתפקידה כעורכת ב-2016 כדי להתמקד ב-Field of Vision, פרויקט סרטים תיעודיים.

ב-2021 דווח כי ב-2017, לאחר פרסום הדלפות "Vault 7", גורמי מודיעין בכירים ניסו לשכנע את הבית הלבן להגדיר את פויטרס כ"סוחרת מידע", מה שהיה מאפשר שימוש בכלים חקירתיים נגדה ופותח פתח להעמדתה לדין. הבית הלבן דחה את הרעיון. פויטרס הגיבה כי הניסיון היה "מצמרר ומהווה איום על עיתונאים ברחבי העולם".

‏Citizenfour (2014)

"סיטיזנפור" הוא סרט תיעודי על אדוארד סנודן המתעד בזמן אמת את פגישותיהם של פויטרס וגרינוולד עם סנודן בהונג קונג, שם חשף את היקף תוכניות המעקב של ה-NSA. פויטרס סיפרה כי ערכה את הסרט בברלין מחשש שחומרי הגלם יוחרמו על ידי הממשל האמריקאי.

בראיון על הסרט, אמרה פויטרס שהיא רואה בעצמה את המספרת, אך בחרה לא להופיע מול המצלמה: "המצלמה היא העדשה שלי להביע את הקולנוע שאני עושה... התמונות הן שמספרות את הסיפור". הסרט "סיטיזנפור" זכה בפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2014. דמותה של פויטרס גולמה על ידי מליסה לאו בסרטו של אוליבר סטון "המרגל סנודן" (2016).

‏Risk (2016)

פויטרס ביימה סרט תיעודי בשם "סיכון" (Risk) על חייו של מייסד ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג'. הסרט מתאר את נכונותו של אסאנג' "לסכן הכול... כדי לפרסם מידע שהוא מאמין שלציבור יש זכות לדעת".

הסרט כולל התייחסויות שנויות במחלוקת של אסאנג' כלפי נשים, כולל טענתו כי הוא קורבן של "קונספירציה פמיניסטית רדיקלית" בנוגע לחקירתו בשוודיה בחשד לתקיפה מינית. לדברי פויטרס, אסאנג' לא אהב את הסרט מכיוון שהוא כלל סצנות שתיעדו את "יחסיו המטרידים עם נשים". עורכי הדין של ויקיליקס פרסמו מאמר דעה בו טענו כי הסרט משרת את ממשל טראמפ ומערער את ויקיליקס בעת קריטית.

כל היופי ושפיכות הדמים (2022)

"כל היופי ושפיכות הדמים" הוא סרט תיעודי משנת 2022 הבוחן את חייה והקריירה של הצלמת והאקטיביסטית נאן גולדין ואת מאבקה להטיל אחריות על חברת התרופות Purdue Pharma, בבעלות משפחת סאקלר, בגין תרומתה למגפת האופיואידים. גולדין, שתיעדה בסרטיה את תרבויות הלהט"ב ומשבר האיידס, הקימה את ארגון P.A.I.N. לאחר התמכרותה למשכך הכאבים אוקסיקונטין. הארגון פועל נגד מוזיאונים ומוסדות אמנות המקבלים תרומות ממשפחת סאקלר. הסרט, בבימויה של פויטרס, זכה בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה, והפך אותה לאשה השנייה אי פעם שזוכה בפרס.

---

מקור: ויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Laura_Poitras