Permanent Record (autobiography)
אוטוביוגרפיה של אדוארד סנודן: חשיפות, פרטיות, מעקב גלובלי וסיפור חייו. גלו את המניעים מאחורי ההדלפה ששינתה את העולם.
רשומה לצמיתות (באנגלית: Permanent Record) היא אוטוביוגרפיה משנת 2019 מאת אדוארד סנודן, שחשיפותיו הציתו דיון עולמי על אודות מעקב. הספר יצא לאור ב-17 בספטמבר 2019 (יום החוקה האמריקאי), בהוצאת Metropolitan Books, חותם של Henry Holt and Company. הספר מתאר את ילדותו של סנודן, כמו גם את תקופת שירותו בסוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA), ואת מניעיו להדלפת מידע מסווג ביותר בשנת 2013, אשר חשפה תוכניות מעקב עולמיות. סנודן דן בספר גם בדעותיו על סמכותנות, דמוקרטיה ופרטיות. סנודן מעניק קרדיט לסופר ג'ושוע כהן על כך ש"סייע להפוך את זיכרונותיי הפזורים והמניפסטים התמציתיים שלי לספר".
עם צאת הספר, הגישה ממשלת ארצות הברית תביעה נגד סנודן בגין הפרה לכאורה של הסכמי סודיות עם ה-CIA וה-NSA. התביעה לא נועדה להגביל את תוכן הספר או את הפצתו, אלא לתפוס את ההכנסות שסנודן ירוויח ממנו. בדצמבר 2019, השופט המחוזי האמריקאי ליאם או'גריידי פסק לטובת ממשלת ארה"ב. הספר "רשומה לצמיתות" צונזר בסין, והתוכן שהוסר כולל התייחסויות למדינות סמכותניות, טכנולוגיות התומכות בפרטיות, והזכות לפרטיות.
סיכום
חלק ראשון
סנודן מספר על ילדותו במשפחה צבאית פטריוטית באליזבת סיטי, צפון קרוליינה, ועל המעבר לקרופטון, מרילנד, זמן קצר לפני יום הולדתו התשיעי. בקרופטון, אביו עבד כקצין מטה בכיר בחטיבת ההנדסה האווירונאוטית במטה משמר החופים, ואמו עבדה בסוכנות לביטחון לאומי (NSA). אביו הכיר לו את עולם המחשבים דרך מחשב הקומודור 64 הביתי שלו. מגיל שתים-עשרה לערך, הוא הפך אובססיבי לאינטרנט, השתמש בחיבור בחיוג וניסה לבלות "כל רגע פנוי" ברשת. בסופו של דבר, הוא למד תכנות והפך ל'האקר' בגיל הנעורים, מה שהסיט את מיקודו מלימודיו ופגע בציוניו. הוא נזכר במקרה אחד שבו גילה פרצת אבטחה באתר של המעבדה הלאומית לוס אלמוס. הוא התקשר למעבדה כדי להודיע להם על כך, ומאוחר יותר קיבל שיחה מאדם שהודה לו והציע לו עבודה כשיגיע לגיל 18.
לקראת סוף שנתו הראשונה בתיכון ארנדל, הוריו של סנודן התגרשו ומכרו את ביתם בקרופטון. הוא עבר לדירתה של אמו ליד אליקוט סיטי. בתחילת שנתו השנייה בתיכון, הוא סבל מעייפות חריגה ובסופו של דבר אובחן כחולה במחלת הנשיקה. הוא החמיץ ארבעה חודשי לימודים ונאמר לו שייאלץ לחזור על כיתה י'. במקום זאת, הוא נשר מתיכון ארנדל ונרשם למכללה הקהילתית אן ארנדל (AACC), שם למד יומיים בשבוע. מאוחר יותר הוא גם עבר את בחינות ה-GED (מקבילה אמריקאית לתעודת בגרות), הבטחה שהבטיח לעצמו כשנשר.
לאחר פיגועי 11 בספטמבר, התגייס סנודן לצבא ארצות הברית כדי להוכיח שהוא "לא רק מוח בצנצנת". הוא היה במסלול להפוך לסמל בכוחות המיוחדים, אך סבל משברי מאמץ במהלך אימונים בפורט בנינג, ג'ורג'יה. סנודן אומר שהחרטה הגדולה ביותר שלו הייתה "תמיכתו הרפלקסיבית ונטולת הפקפוק" במלחמה בטרור, וב"קידום מדיניות חשאית, חוקים חשאיים, בתי משפט חשאיים ומלחמות חשאיות" שנבעו ממנה.
סנודן עדיין רצה לשרת את ארצו והבין שלקח את כישרונו הטכנולוגי כמובן מאליו. הוא החל ללמוד שוב במכללה הקהילתית. מתוך ידיעה שהוא יזדקק לסיווג ביטחוני ברמה גבוהה כדי לעבוד בסוכנות מודיעין, הוא חיפש עבודות שיממנו את בקשתו לתחקיר ביטחוני מקיף. הוא מצא עבודה במרכז ללימודים מתקדמים בשפה של אוניברסיטת מרילנד, מרכז מחקר בחסות ה-NSA. בערך באותו זמן, הוא פגש את חברתו דאז, לינדזי מילס. בסופו של דבר הוא עבר בהצלחה בדיקת פוליגרף מקיפה וקיבל את הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר (TS/SCI), והשלים את הראיון הסופי שלו במתקן של ה-NSA כשהיה בן עשרים ושתיים.
חלק שני
לאחר שהשתתף ביריד תעסוקה בשנת 2006, קיבל סנודן הצעה למשרה ב-CIA ושובץ לחטיבת התקשורת הגלובלית במטה ה-CIA בלנגלי, וירג'יניה. במרץ 2007, ה-CIA הציב את סנודן בז'נבה, שווייץ, תחת כיסוי דיפלומטי, שם היה אחראי על תחזוקת אבטחת רשתות המחשבים. בפברואר 2009, סנודן התפטר מה-CIA.
זמן קצר לאחר מכן, החל סנודן לעבוד כקבלן עבור ה-NSA ביפן. הוא עבד במרכז הטכני הפסיפי (PTC) של ה-NSA בבסיס חיל האוויר יוקוטה. תפקידו היה "לסייע בחיבור ארכיטקטורת המערכות של ה-NSA עם זו של ה-CIA". הוא נדהם מהיקף יכולתה של סין לאסוף, לאחסן ולנתח באופן קבוע מיליארדי תקשורות טלפוניות ואינטרנטיות יומיות של יותר ממיליארד אזרחיה. עם זאת, סנודן החל להאמין שלא ייתכן שלארה"ב יהיה כל כך הרבה מידע על פעולות הסינים מבלי שעשתה בעצמה את אותם הדברים. חשדו גבר כשקרא את הדו"ח הבלתי מסווג על "תוכנית המעקב של הנשיא". החשד הניע אותו לחפש את הדו"ח המסווג, אך הוא לא מצא אותו. רק מאוחר יותר, זמן רב לאחר ששכח מכך, הגרסה המסווגת הופיעה בטעות על שולחן העבודה שלו.
לאחר קריאת הדו"ח, הוא מספר ששקע במשך חודשים במצב רוח ירוד: "הרגשתי בוגר מאי פעם, אך גם מקולל בידיעה שכולנו צומצמנו למעמד של ילדים, שייאלצו לחיות את שארית חייהם תחת פיקוח הורי יודע-כל... הרגשתי כרמאי... הרגשתי טיפש... הרגשתי מנוצל... הרגשתי, מעל לכל, מחולל".
בשנת 2011 עבר סנודן לקולומביה, מרילנד, עדיין עבד עבור חברת Dell אך כעת היה מוצב ב-CIA. עליית מחשוב הענן הטרידה אותו. בערך באותו זמן, הוא החל לסבול מסחרחורות קשות ובסופו של דבר חווה את ההתקף האפילפטי הראשון שלו. לאחר סדרת התקפים, יצא סנודן לחופשת מחלה. הפרק האחרון בחלק השני מתאר את תקופת החלמתו ואת מחשבותיו על משטרים סמכותניים ופרטיות בהקשר של האביב הערבי ב-2011.
חלק שלישי
במרץ 2012, החל סנודן לעבוד ב"מנהרה", מפעל מטוסים לשעבר שהוסב למתקן של ה-NSA הממוקם מתחת לשדה אננס באי אואהו, הוואי. הוא עבד שם כקבלן של Dell עבור ה-NSA. הוא שימש כמנהל מערכות SharePoint במשרד לשיתוף מידע. בתקופה זו החל לחפש באופן פעיל מידע על יכולות המעקב והניצול לרעה של ה-NSA. כחלק מעבודתו, פיתח סנודן מערכת בשם "Heartbeat" (פעימת לב), שיצרה תור אוטומטי ממסמכים מסווגים. המערכת סרקה ללא הרף אחר מסמכים חדשים ויצרה עדכונים מותאמים אישית לכל עובד, בהתבסס על תחומי העניין והסיווג הביטחוני שלו. ל-"Heartbeat" הייתה גישה לרשתות ה-CIA וה-FBI, וכן למערכת התקשורת המודיעינית המשותפת הסודית ביותר של משרד ההגנה. שרתי המערכת שמרו עותק של כל מסמך שנסרק, מה שאיפשר לסנודן "לבצע חיפושים בין-סוכנותיים עמוקים שראשי רוב הסוכנויות יכלו רק לחלום עליהם". סנודן טוען שכמעט כל המסמכים שהדליף מאוחר יותר לעיתונאים הגיעו דרך מערכת "Heartbeat".
בפרק "חשיפת שחיתויות", סנודן דן בחוקת ארצות הברית וטוען שקהילת המודיעין "פרצה" אותה בכך שפעלה ללא פיקוח מצד הרשות המבצעת, המחוקקת או השופטת. הוא מבחין בין "הדלפה", שלדעתו נעשית מתוך אינטרס אישי, לבין "חשיפת שחיתויות" הנעשית למען האינטרס הציבורי.
כשהחליט לצאת לציבור, הוא הבין שעליו להציג תיעוד כדי שלא יפקפקו בו. הוא בחר לא לפרסם את המידע בעצמו כדי לא "ללכת לאיבוד בין כל המשוגעים" המפרסמים סודות מסווגים באינטרנט. הוא נמנע מוויקיליקס, מתוך תחושה שאסטרטגיית הפרסום המיידי שלהם לא תהיה שונה מפרסום עצמי. הוא יצר קשר עם מספר עיתונאים, בעיקר עם יוצרת הסרטים התיעודיים לורה פויטראס והעיתונאי גלן גרינוולד. הוא תקשר עמם תחת שמות הקוד "סינסינטוס", "אזרח מספר ארבע" ו"ורקס". כדי להישאר אנונימי, הוא נהג לבצע "וור-דרייבינג" (warcriving) – איתור רשתות Wi-Fi מקומיות תוך כדי נסיעה במכוניתו ברחבי אואהו, באמצעות תוכנת Tor ומערכת ההפעלה Tails.
תחת מסווה של בדיקות תאימות, סנודן העביר מסמכים משרת "Heartbeat" למחשבי Dell ישנים, ומשם לכרטיסי SD, אותם הסתיר בתוך קובייה הונגרית, בגרב שלו, בלחי שלו ובכיסו. במרץ 2013, החל לעבוד כ"אנליסט תשתיות" במרכז הלאומי למבצעי איומים (NTOC) בהונולולו, כקבלן של חברת Booz Allen Hamilton. ל-NTOC הייתה גישה למערכת XKEYSCORE. סנודן היה עד לכך שעמיתיו השתמשו במערכת כדי לצפות במידע על אהוביהם הנוכחיים והקודמים (תופעה שזכתה לכינוי LOVEINT).
בין מרץ למאי 2013, סנודן התכונן לעזוב את המדינה. הוא רוקן את חשבונות הבנק שלו, מחק והצפין את מחשביו הישנים, ובחר בהונג קונג כיעדו. הוא יצא לחופשת מחלה בטענת אפילפסיה, וטס להונג קונג ב-20 במאי 2013, לאחר שעבר בטוקיו.
הוא שהה במלון "The Mira" בהונג קונג, שם פגשו אותו גרינוולד ופויטראס ב-2 ביוני 2013. בין 3 ל-9 ביוני, בחדרו של סנודן במלון, גרינוולד ועמיתו יואן מק'אסקיל ראיינו את סנודן, בעוד פויטראס צילמה את מה שלימים הפך לסרטה התיעודי זוכה האוסקר "אזרח מספר ארבע" (2014). ב-5 ביוני פרסם ה"גרדיאן" את הכתבה הראשונה של גרינוולד. ב-9 ביוני נחשפה זהותו של סנודן בסרטון וידאו שפורסם באתר ה"גרדיאן". ממשלת ארה"ב האשימה את סנודן תחת חוק הריגול ב-14 ביוני, וב-21 ביוני, יום הולדתו ה-30 של סנודן, ביקשה רשמית את הסגרתו.
בליווי שרה הריסון מוויקיליקס, ניסה סנודן לנסוע לאקוודור כדי לבקש מקלט מדיני. הם תכננו לטוס למוסקבה, משם להוואנה, לקראקס ולבסוף לקיטו, אקוודור, מכיוון שלא יכלו לטוס ישירות מהונג קונג וכל הטיסות האחרות עברו במרחב האווירי של ארה"ב. הם הגיעו לנמל התעופה הבינלאומי שרמטייבו במוסקבה, שם נודע להם כי דרכונו האמריקאי בוטל, והם נתקעו באזור הטרנזיט של נמל התעופה.
מקור: ויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Permanent_Record_(autobiography)
