רוזוול: תשכחו כל מה שידעתם

טוב, אז רוזוול. כולם מכירים את השם, כולם שמעו על "התרסקות העב"ם" בניו מקסיקו ב-1947. הסיפור הזה הפך כמעט לאגדה אורבנית, חומר לסרטים, לסדרות וגם לקצת בדיחות. אבל כשצופים בסרט הדוקומנטרי "רוזוול: האמת שלא סופרה", מבינים שהסיפור האמיתי, או לפחות מה שטוענים שהוא האמיתי, הרבה יותר מורכב ומטריד ממה שחשבנו. האם באמת התרסקה שם חללית? או שאולי מדובר בסיפור כיסוי מתוחכם למשהו אחר לגמרי? בואו ננסה לעשות קצת סדר בבלאגן. כי אם יש משהו שאני אוהב יותר מסיפור טוב על חייזרים, זה לחפור ולשאול שאלות קשות.

הכל מתחיל ונגמר, לפחות לדעתי, בדמות אחת מרכזית: רס"ן ג'סי מרסל. זה לא היה סתם איזה חוואי שמצא משהו מוזר בשדה. מרסל היה קצין המודיעין של בסיס חיל האוויר ברוזוול, הבסיס האווירי היחיד בעולם שהיה מצויד אז בפצצות אטום. במילים אחרות, איש מקצוע רציני, לא מישהו שנוטה להמציא סיפורים. הוא היה הראשון שהגיע לשטח ואסף את השברים. לפי עדותו, שחזר עליה עד יום מותו, החומרים שהוא החזיק בידיים לא היו שייכים לשום דבר שהוא מכיר. קלים כמו נוצה, אבל חזקים בצורה בלתי רגילה. הוא טען שניסה לשרוף אותם, לכופף אותם, לשרוט אותם עם סכין, ושום דבר לא השפיע עליהם.

עכשיו בואו נחשוב בהיגיון. אם קצין מודיעין בכיר מוצא שרידים של, נגיד, בלון מזג אוויר, הוא כנראה יזהה את זה מיד. אבל מרסל היה נחרץ. הוא סיפר למשפחתו שהדברים שמצא "לא היו מהעולם הזה". יש אפילו עדויות על כך שהיו על חלק מהשברים סימנים מוזרים, מין כתב חרטומים שלא דומה לשום שפה מוכרת. השאלות האלה על טכנולוגיות לא מוכרות הן חלק ממה שהופך את כל תחום חקר החייזרים למרתק כל כך. אבל אז, כמה שעות אחרי שהצבא הוציא הודעה רשמית על מציאת "צלחת מעופפת", הכל התהפך.

פה הסיפור נהיה ממש מוזר. מרסל קיבל פקודה ישירה מהמפקדים שלו בוושינגטון להצטלם עם שרידים של בלון מזג אוויר ולהגיד לתקשורת שזו הייתה טעות בזיהוי. בתמונות המפורסמות רואים אותו מחזיק בדלילות שרידי גומי ונייר אלומיניום, עם הבעת פנים שאפשר לתאר רק כאומללה. למה שהצבא ירצה להשפיל כך קצין מוערך? יש שיגידו שזו הייתה הדרך שלהם לוודא שהסיפור האמיתי ייקבר, ולהפוך את מרסל עצמו לבדיחה כדי שאיש לא יאמין לו בעתיד. אם זה נכון, זה די אכזרי. העדויות האלה, שמצטברות לאורך שנים, הן חלק ממאגר גדול של סרטונים ותיעודים בנושא.

ואי אפשר לדבר על רוזוול בלי להזכיר את החלק הכי רגיש, והכי קשה להוכחה: הגופות. לפי טענות ושמועות שהתרוצצו במשך שנים, לא נמצאו רק שברים בזירת ההתרסקות. יש עדויות, לכאורה, של אנשים ששירתו בבסיס, וגם של קברן מקומי, שראו גופות קטנות, לא אנושיות, שנלקחו מהמקום. אומרים שהצבא סגר את האזור, איים על עדים ולקח את כל הראיות למקום סודי, אולי לבסיס 51 המפורסם. צריך להיות מאוד זהירים עם הטענות האלה, כי כאן אנחנו כבר גולשים עמוק לתוך תיאוריות קונספירציה שקשה מאוד לאמת. אין תמונות, אין הוכחות חותכות, רק סיפורים שעברו מפה לאוזן.

אז מה האלטרנטיבה? מה ההסבר הרשמי, חוץ מבלון מזג האוויר שכבר כולם מבינים שהוא היה סיפור כיסוי? בשנות ה-90 חיל האוויר האמריקאי פתח את התיקים מחדש והודה שהסיפור על בלון מזג האוויר היה שקר. אבל במקום להודות בחללית, הם טענו שמדובר היה בפרויקט סודי ביותר שנקרא "פרויקט מוגול". מטרת הפרויקט הייתה לשלוח בלונים לגובה רב מאוד עם ציוד ריגול כדי לנסות ולזהות ניסויים גרעיניים של ברית המועצות. לפי הטענה הזו, החומרים המוזרים היו חלק מהציוד הרגיש, והסודיות הייתה הכרחית מסיבות של ביטחון לאומי.

ההסבר על פרויקט מוגול נשמע הגיוני. הוא מסביר את הסודיות, את סיפור הכיסוי, ואולי אפילו את החומרים שמרסל לא זיהה, כי הם היו חלק מטכנולוגיה צבאית חדשנית לאותה תקופה. זה בהחלט פתרון נוח שסוגר הרבה פינות. אבל האם הוא מסביר הכל? האם הוא מסביר את העדות של מרסל על חומרים בלתי ניתנים להשמדה? האם הוא מסביר את הסימנים המוזרים על השברים? ומה לגבי אותן שמועות על גופות? חסידי תיאוריית העב"מים יגידו שפרויקט מוגול הוא פשוט סיפור כיסוי נוסף, מתוחכם יותר, שנועד להרדים את הציבור פעם נוספת.

הסרט התיעודי מנסה לעשות סדר, והוא מתמקד בעיקר בעדויות של האנשים שהיו שם, או של בני משפחותיהם. הילדים של ג'סי מרסל, למשל, מספרים איך אבא שלהם הביא חלק מהשברים הביתה בלילה שלפני שהצבא לקח הכל, והראה להם את הפלא הזה. הם תומכים בסיפור שלו במאה אחוז. גם עדויות נוספות של קצינים אחרים ושל אזרחים מהאזור צצות לאורך השנים, ורובן מספרות סיפור דומה: משהו מאוד לא רגיל התרסק שם, והממשלה עשתה כל שביכולתה כדי להסתיר את זה. אפשר למצוא עוד המון חומרים דומים ומאמרים בנושא ברחבי הרשת.

אז מה אני חושב בסוף? האמת היא , שאין לי תשובה חד משמעית, וזה כל היופי בסיפור הזה. מצד אחד, יש לנו קצין מודיעין אמין, עדויות מרובות על חומרים מוזרים וסיפור כיסוי ממשלתי ברור. מצד שני, יש לנו הסבר רציונלי ומתקבל על הדעת בדמות פרויקט ריגול סודי. הלב רוצה להאמין שהיינו עדים למפגש היסטורי, אבל הראש הסקפטי אומר שצריך לבדוק כל אפשרות אחרת לפני שקופצים למסקנות על חוצנים. תקרית רוזוול היא כמו בצל, כל פעם שמקלפים שכבה, מגלים שכבה נוספת של סודות ושקרים.

בסופו של דבר, אולי לעולם לא נדע את האמת המלאה. יכול להיות שהכל באמת היה פרויקט צבאי סודי, ויכול להיות שאי שם במחסן צבאי מאובטח מסתתרים שרידים של טכנולוגיה מדהימה מעולם אחר. מה שבטוח הוא שהסיפור של רוזוול הוא שיעור חשוב על האופן שבו ממשלות יכולות לשלוט בנרטיב, ועל כוחה של עדות אישית אחת מול מערכת שלמה. אני ממליץ לכם לצפות בסרט ולשפוט בעצמכם. האם ג'סי מרסל היה גיבור שאמר את האמת, או קורבן של תרמית מתוחכמת? התשובה, כנראה, עדיין נמצאת אי שם בחוץ.