Global surveillance disclosures (2013–present)

במהלך העשור השני של המאה ה-21, דיווחים בתקשורת הבינלאומית חשפו פרטים מבצעיים חדשים על פעולות המעקב העולמי של סוכנויות ההצפנה של המדינות דוברות האנגלית (האנגלופוניות), הן אחר אזרחים זרים והן אחר אזרחי המדינות עצמן. הדיווחים התבססו בעיקר על מסמכים מסווגים בדרגת "סודי ביותר" שהודלפו על ידי אדוארד סנודן, עובד קבלן לשעבר של הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSA). המסמכים כללו קובצי מודיעין הנוגעים לארצות הברית ולמדינות נוספות בברית "חמש העיניים" (Five Eyes). ביוני 2013 פורסמו ראשוני המסמכים של סנודן, ומסמכים נבחרים נוספים הועברו לכלי תקשורת שונים במהלך השנה.

דיווחים אלה חשפו אמנות סודיות שנחתמו על ידי חברות בקהילת המודיעין UKUSA כחלק ממאמציהן ליישם מעקב גלובלי. לדוגמה, העיתון הגרמני "דר שפיגל" חשף כיצד שירות הביון הפדרלי של גרמניה (בגרמנית: Bundesnachrichtendienst; BND) מעביר "כמויות אדירות של מידע שיורט" ל-NSA, בעוד שהטלוויזיה השוודית חשפה כי מוסד הרדיו של ההגנה הלאומית (FRA) סיפק ל-NSA נתונים שנאספו מכבלים תת-ימיים, תחת הסכם סודי לשיתוף פעולה שנחתם ב-1954. סוכנויות ביטחון ומודיעין אחרות שהיו מעורבות במערך המעקב העולמי כללו את אלו של אוסטרליה (ASD), בריטניה (GCHQ), קנדה (CSE), דנמרק (PET), צרפת (DGSE), גרמניה (BND), איטליה (AISE), יפן (DIH), הולנד (AIVD), נורווגיה (NIS), ספרד (CNI), שווייץ (NDB), סינגפור (SID), וכן ישראל (יחידה 8200, המכונה במסמכי ה-NSA בשם ISNU), אשר מקבלת מה-NSA מידע גולמי ולא מסונן על אזרחי ארצות הברית.

ב-14 ביוני 2013, התביעה בארצות הברית האשימה את אדוארד סנודן בריגול ובגניבת רכוש ממשלתי. בסוף יולי 2013, הוא קיבל מקלט מדיני זמני לשנה מממשלת רוסיה, מהלך שתרם להידרדרות ביחסי רוסיה-ארצות הברית. לקראת סוף אוקטובר 2013, ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, איים להוציא צו איסור פרסום (D-Notice) לאחר שעיתון "הגרדיאן" פרסם הדלפות מודיעין "מזיקות" מסנודן. בנובמבר 2013, משטרת המטרופולין של לונדון פתחה בחקירה פלילית בנושא. בדצמבר 2013, עורך "הגרדיאן", אלן רסברידג'ר, אמר: "פרסמנו עד כה, לדעתי, 26 מסמכים מתוך 58,000 שראינו".

המידה שבה הדיווחים בתקשורת יידעו את הציבור באופן אחראי נתונה במחלוקת. בינואר 2014, ברק אובמה, אז נשיא ארצות הברית, טען כי "האופן הסנסציוני שבו החשיפות הללו יצאו לאור יצר לעיתים קרובות יותר חום מאשר אור". מבקרים כמו שון וילנץ ציינו כי רבים ממסמכי סנודן כלל אינם עוסקים במעקב פנים-ארצי. בהערכה הראשונית של החשיפות, הפנטגון קבע כי סנודן ביצע את "גניבת" הסודות הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית. סר דייוויד אומנד, מנהל לשעבר של GCHQ, תיאר את חשיפותיו של סנודן כ"אובדן הקטסטרופלי ביותר למודיעין הבריטי אי פעם".

רקע

סנודן השיג את המסמכים בעת שעבד עבור "בוז אלן המילטון" (Booz Allen Hamilton), אחת מחברות הקבלן הגדולות ביותר בתחום הביטחון והמודיעין בארצות הברית.

הפרסומים הראשונים, שהופיעו במקביל ביוני 2013 בעיתונים "הוושינגטון פוסט" ו"הגרדיאן", נמשכו לאורך כל השנה. חלק קטן ממאגר המסמכים המלא הוערך ופורסם מאוחר יותר על ידי כלי תקשורת אחרים ברחבי העולם, הבולטים שבהם "הניו יורק טיימס" (ארצות הברית), תאגיד השידור הקנדי, תאגיד השידור האוסטרלי, "דר שפיגל" (גרמניה), "או גלובו" (ברזיל), "לה מונד" (צרפת), "ל'אספרסו" (איטליה), "NRC הנדלסבלאד" (הולנד), "דאגבלאדט" (נורווגיה), "אל פאיס" (ספרד), והטלוויזיה השוודית.

ברטון גלמן, עיתונאי זוכה פרס פוליצר שהוביל את סיקור חשיפות סנודן ב"וושינגטון פוסט", סיכם את ההדלפות כך:

יחד, החשיפות שפכו אור על מערכת מעקב גלובלית שהסירה מעליה רבות מהמגבלות ההיסטוריות שלה לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001. סמכויות משפטיות סודיות העצימו את ה-NSA לאסוף באופן גורף את רישומי הטלפון, האינטרנט ונתוני המיקום של אוכלוסיות שלמות.

החשיפות חשפו פרטים ספציפיים על שיתוף הפעולה ההדוק של ה-NSA עם סוכנויות פדרליות אמריקאיות כמו ה-FBI וה-CIA, וכן על תשלומים כספיים שהסוכנות העבירה בחשאי לשותפים מסחריים רבים וחברות טלקומוניקציה. בנוסף, נחשפו יחסיה עם שותפים בינלאומיים כמו בריטניה, צרפת וגרמניה, ואמנות סודיות עם ממשלות זרות לחלוקת מידע שיורט על אזרחי המדינות השותפות.

ג'ורג' ברנדיס, התובע הכללי של אוסטרליה, טען כי חשיפותיו של סנודן הן "המכשול החמור ביותר למודיעין המערבי מאז מלחמת העולם השנייה".

היקף החשיפות

למרות שהיקפו המדויק של מאגר המסמכים שהדליף סנודן אינו ידוע, גורמי ממשל שונים סיפקו את ההערכות הבאות:

• לפחות 15,000 קובצי מודיעין אוסטרליים, לפי גורמים רשמיים באוסטרליה.
• לפחות 58,000 קובצי מודיעין בריטיים, לפי גורמים רשמיים בבריטניה.
• כ-1.7 מיליון קובצי מודיעין אמריקאיים, לפי נקודות לשיחה של משרד ההגנה האמריקאי.

כעובד קבלן של ה-NSA, ניתנה לסנודן גישה למסמכים ממשלתיים אמריקאיים ולמסמכים מסווגים ביותר של מספר ממשלות בנות ברית, באמצעות רשת "חמש העיניים" האקסקלוסיבית. סנודן טוען כי כיום אין ברשותו עותקים פיזיים כלשהם של המסמכים, לאחר שמסר את כולם לעיתונאים שפגש בהונג קונג. לפי עורך דינו, סנודן התחייב לא לפרסם מסמכים נוספים בעת שהותו ברוסיה, והותיר את האחריות לחשיפות עתידיות בידי העיתונאים בלבד.

הקשר היסטורי

בשנות ה-70, אנליסט ה-NSA פרי פלווק (תחת שם העט "וינסלו פק") חשף את קיומו של הסכם UKUSA, המהווה את הבסיס לרשת המעקב ECHELON. קיומה של רשת זו נחשף ב-1988 על ידי מרגרט ניושאם, עובדת חברת "לוקהיד". בחודשים שקדמו לפיגועי 11 בספטמבר ובעקבותיהם, פרטים נוספים על מנגנון המעקב העולמי סופקו על ידי אישים שונים, ביניהם:

• ויליאם ביני ותומאס דרייק, עובדי NSA לשעבר, שחשפו כי הסוכנות מרחיבה במהירות את יכולות המעקב שלה.
• קתרין גאן, עובדת GCHQ, שחשפה מזימה להאזין לנציגי האו"ם זמן קצר לפני מלחמת עיראק.
• קלייר שורט, שרת קבינט בריטית, שחשפה ב-2004 כי בריטניה ריגלה אחר מזכ"ל האו"ם קופי אנאן.
• תומאס טאם, עורך דין במשרד המשפטים, שהצית את מחלוקת המעקבים ללא צו של ה-NSA לאחר שחשף כי ממשל בוש ריגל אחר אזרחים אמריקאים ללא אישור בית משפט.
• מארק קליין, עובד AT&T, שחשף ב-2006 את קיומו של "חדר 641A" של ה-NSA.
• ג'וליאן אסאנג' וצ'לסי מאנינג, שחשפו ב-2011 את קיומה של תעשיית מעקבי ההמונים.

ציר זמן של החשיפות

באפריל 2012, אדוארד סנודן, אז עובד קבלן של ה-NSA, החל להוריד מסמכים. באותה שנה, הוא יצר קשר ראשוני עם העיתונאי גלן גרינוולד, שעבד אז ב"גרדיאן", ובינואר 2013 יצר קשר עם יוצרת הסרטים התיעודיים לורה פויטרס.

2013

מאי

במאי 2013, סנודן יצא לחופשה זמנית מעבודתו ב-NSA בתירוץ שהוא זקוק לטיפול באפילפסיה שלו. בסוף החודש הוא טס מהוואי להונג קונג. גרינוולד, פויטרס וכתב ה"גרדיאן" לענייני ביטחון ומודיעין, יואן מק'אסקיל, טסו להונג קונג כדי לפגוש אותו.

יוני

ב-5 ביוני, בדיווח התקשורתי הראשון שהתבסס על החומרים שהודלפו, חשף ה"גרדיאן" צו בית משפט סודי ביותר שהראה כי ה-NSA אסף רישומי שיחות טלפון של יותר מ-120 מיליון מנויי חברת ורייזון (Verizon). תחת הצו, מספרי הטלפון של שני הצדדים בשיחה, נתוני מיקום, מזהים ייחודיים, שעת השיחה ומשכה הועברו ל-FBI, אשר העביר את הרישומים ל-NSA.

ב-6 ביוני, פורסמה החשיפה השנייה במקביל ב"גרדיאן" וב"וושינגטון פוסט": חשיפת תוכנית המעקב PRISM. התוכנית אספה הודעות דוא"ל, שיחות קוליות, הודעות טקסט ושיחות וידאו של אזרחים זרים (ומספר לא ידוע של אמריקאים) מחברות כמו מיקרוסופט, גוגל, פייסבוק, יאהו, אפל וענקיות טכנולוגיה אחרות.

"דר שפיגל" חשף ריגול של ה-NSA אחר מספר נציגויות דיפלומטיות של האיחוד האירופי ומטה האו"ם בניו יורק. נחשף כי ה-NSA פרץ למספר חברות סלולר סיניות, לאוניברסיטה הסינית של הונג קונג ולאוניברסיטת צינגהואה בבייג'ינג. רק אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד ובריטניה הוחרגו במפורש ממתקפות ה-NSA, שהיעד המרכזי שלה באיחוד האירופי היה גרמניה.

במהלך פסגת ה-G-20 בלונדון ב-2009, סוכנות המודיעין הבריטית GCHQ יירטה את התקשורת של דיפלומטים זרים. בנוסף, נחשף כי GCHQ יירוט ואחסן כמויות אדירות של תעבורת נתונים מסיבים אופטיים באמצעות תוכנית Tempora. המידע נשמר למשך שלושה ימים, בעוד שמטא-דאטה נשמרה למשך שלושים יום. הנתונים שנאספו תחת Tempora שותפו עם ה-NSA בארצות הברית.

בין השנים 2001 ל-2011, ה-NSA אסף כמויות עצומות של רישומי מטא-דאטה על שימוש בדוא"ל ובאינטרנט של אמריקאים באמצעות תוכנית Stellar Wind, אשר הופסקה מאוחר יותר. היא הוחלפה בתוכניות חדשות כמו ShellTrumpet, אשר עד סוף 2012 "עיבדה את רשומת המטא-דאטה הטריליון שלה".

כמו כן, נחשף כי ה-NSA פעל לפי נהלים ספציפיים כדי למזער איסוף נתונים על אזרחי ארה"ב, אך מדיניות שאושרה על ידי בית משפט אפשרה לסוכנות:

• לשמור נתונים שעשויים להכיל פרטים על אזרחים אמריקאים למשך עד חמש שנים.
• לשמור ולהשתמש בתקשורת פנים-ארצית שנאספה "באופן מקרי", אם היא מכילה מודיעין שמיש, מידע על פעילות פלילית, או מידע רלוונטי לאבטחת סייבר.
• לשמר "מידע מודיעיני זר" הכלול בתכתובות המוגנות בחיסיון עורך דין-לקוח.

לפי תוכנת Boundless Informant, ה-NSA אסף למעלה מ-97 מיליארד פריטי מודיעין במהלך 30 יום שהסתיימו במרץ 2013, כאשר כ-3 מיליארד מתוכם נאספו מרשתות מחשבים בארצות הברית.

---

מקור: ויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Snowden_disclosures