הטייס שירה בעב״ם ונשאר בחיים

הסיפור שלנו מתחיל בבוקר בהיר, 11 באפריל 1980, בבסיס חיל האוויר לה חוליאקה שבדרום פרו. כמעט 2,000 חיילים וטכנאים פתחו את היום כרגיל, עד שבערך בשעה 7:15 בבוקר, כולם שמו לב למשהו מוזר בשמיים. עצם בלתי מזוהה, נייח וזוהר, פשוט ריחף לו בשקט מעל קצה מסלול ההמראה. הוא לא נראה כמו מטוס, לא כמו מסוק, ובהחלט לא כמו בלון מזג אוויר. המראה שלו תואר מאוחר יותר כמעין כיפה בצבע קרם שמנת עם בסיס מתכתי עגול ורחב, בלי כנפיים, בלי מנועים, בלי שום סימן מוכר של טכנולוגיה ארצית. המתח בבסיס עלה במהירות. המפקדים נתנו פקודה להזניק מטוס קרב באופן מיידי. זה לא היה תרגיל. הדבר הזה הפר את המרחב האווירי של הבסיס, והיה צריך לטפל בו. ותרשו לי לומר, הדרך שבה הם טיפלו בו היא הסיבה שאנחנו מדברים על זה עד היום, כאחד המקרים המדהימים בתולדות חקר העב"מים.

הטייס שהיה בכוננות באותו בוקר היה סגן אוסקר סנטה מריה וארטס, טייס צעיר ונמרץ על מטוס סוחוי Su-22, מטוס קרב סובייטי אימתני. הפקודות שהוא קיבל היו ברורות וחד משמעיות, ליירט את העצם ולהשמיד אותו אם לא יזדהה או יסרב לעזוב את האזור. סנטה מריה נכנס לתא הטייס, המריא במהירות וטיפס לגובה של כ-8,000 רגל. משם הוא ראה את המטרה המוזרה שלו בבירור. הוא התקרב אליה בזהירות וניסה ליצור קשר רדיו, אבל לא הייתה שום תגובה. הוא דיווח לבסיס שהעצם לא נראה כמו שום כלי טיס מוכר, והוא קיבל אישור לפתוח באש. זה הרגע שבו הסיפור הזה הופך מסתם תצפית למפגש עוין, אירוע שישפיע על חייו של הטייס הזה לנצח. הוא לא ידע זאת אז, אבל הוא עמד לירות על משהו שמתנהג בניגוד לכל חוקי הפיזיקה שהוא מכיר.

סנטה מריה התמקם בעמדת ירי מושלמת, במרחק של קצת פחות מקילומטר מהמטרה. הוא כיוון את התותח האימתני של הסוחוי, תותח 30 מילימטר שיורה פגזים נפיצים, ולחץ על ההדק. מטח של 64 פגזים שרקו דרך האוויר ופגעו ישירות במרכז העצם. פגזים כאלה יכולים להשמיד משאית או לקרוע חור ענק במטוס, אבל כאן, לא קרה כלום. שום פיצוץ, שום ניצוצות, שום עשן, שום חלקים מתעופפים. הפגזים פשוט נספגו בתוך העצם, כאילו הוא בלע אותם. סנטה מריה היה המום. הוא היה טייס קרב מיומן, הוא ידע מה הנשק שלו מסוגל לעשות. הוא ראה במו עיניו את הפגזים פוגעים, אך התוצאה הייתה אפסית. העצם המשיך לרחף בשלווה, כאילו לא קרה שום דבר. אפשר לראות סרטונים של העדות שלו שבהם הוא מתאר את התדהמה שאחזה בו.

מיד לאחר מטח הירי, העצם התחיל לנוע. אבל הוא לא ברח, הוא פשוט החל לטפס במהירות מדהימה, היישר למעלה. סנטה מריה הבין שהקרב עדיין לא נגמר. הוא הכניס את המטוס למבער אחורי ופתח במרדף אנכי אחרי העצם המוזר. כאן התחיל להתברר עד כמה הטכנולוגיה של העב"ם עליונה על שלו. הסוחוי שלו היה מטוס חזק, אבל העצם פשוט האיץ והשאיר אותו מאחור, מטפס לגבהים ששום מטוס קונבנציונלי לא יכול להגיע אליהם בתמרון כזה. הטייס הפרואני דחף את המנוע שלו לקצה גבול היכולת, מנסה בכל כוחו להישאר קרוב למטרה החמקמקה שלו, שלא הראתה שום סימן למערכת הנעה מוכרת.

המרדף הפך לסחרחרת מסוכנת של טיפוס לגבהים קיצוניים. סנטה מריה הגיע לגובה של כ-36,000 רגל, קצה מגבלת השירות של מטוס הסוחוי ליירוט. אבל העצם המשיך לטפס בקלות, עד שהגיע לגובה בלתי נתפס של מעל 60,000 רגל. בשלב הזה, הטייס כבר היה על אדי דלק אחרונים. הוא ידע שהוא חייב להפסיק את המרדף ולחזור לבסיס לפני שיתרסק. הוא הבין שהוא הובס, לא על ידי טייס אחר, אלא על ידי טכנולוגיה שהוא לא יכול אפילו להתחיל להבין. תוך כדי שהוא פונה חזרה לבסיס, מתוסכל ומבוהל, קרה הדבר המצמרר ביותר. העצם, שהיה קילומטרים מעליו, הופיע פתאום שוב ממש לידו, טס במקביל אליו, כאילו ליווה אותו חזרה הביתה.

הנוכחות הפתאומית של העצם לצד מטוסו הייתה הלם מוחלט. אחרי שהפגין עליונות טכנולוגית מוחצת ונמלט ממנו בקלות, הוא חזר. למה? האם זה היה איום? אזהרה? או סתם הפגנת שליטה? סנטה מריה טס בדממה, מודע לכך שהדבר הזה יכול היה להשמיד אותו בכל רגע נתון. אחרי כמה דקות מורטות עצבים, העצם פשוט האיץ במהירות פנטסטית ונעלם באופק. סנטה מריה חזר לבסיס, נחת בקושי עם מיכל דלק כמעט ריק, והתקבל על ידי מפקדיו שהיו המומים לא פחות ממנו. כל האירוע, מההזנקה ועד הנחיתה, נמשך כ-22 דקות.

חשוב להדגיש שהטייס לא היה העד היחיד. כל הבסיס ראה את העצם לפני ההמראה שלו, ומערכות המכ"ם עקבו אחריו ואחרי המרדף. כלומר, יש אימות מכ"ם ואימות של מאות עדי ראייה על הקרקע. מפקד הבסיס הגיש דוח מפורט למשרד ההגנה הפרואני, מסמך שעד היום נושא את הכותרת "אירוע עב"ם, מקרה מספר 001". המסקנה הרשמית של חיל האוויר הפרואני הייתה שהעצם היה אמיתי, והטכנולוגיה שלו אינה מוכרת. המקרה הזה, בניגוד להרבה מקרים אחרים, לא נסגר כ"בלון מזג אוויר" או "תעתועי אור". תוכלו לקרוא על מקרים דומים נוספים בדף ה-מאמרים המרכזי שלנו.

הסיפור של אוסקר סנטה מריה וארטס הפך לאחד המקרים המתועדים והאמינים ביותר בהיסטוריה המודרנית של העב"מים. הסיבה לכך היא מכלול הראיות: טייס קרב מיומן כעד ראשי, אישור מכ"ם, עדי ראייה מרובים על הקרקע, תיעוד צבאי רשמי, וחשוב מכל, העובדה שהטייס ירה על העצם וראה במו עיניו כיצד הנשק המתקדם שלו הופך לחסר תועלת. הוא לא רק ראה משהו, הוא ניהל איתו אינטראקציה עוינת ישירה. אי אפשר לבטל את זה כטעות בזיהוי.

במשך שנים רבות, סנטה מריה שמר על שתיקה יחסית בהוראת מפקדיו, אבל בסופו של דבר הרגיש צורך לספר את סיפורו המלא לעולם. בשנת 2013 הוא העיד בפני ועדה לא רשמית של חברי קונגרס אמריקאים לשעבר ב"שימוע האזרחי לחשיפה" (Citizen Hearing on Disclosure) בוושינגטון. עדותו השקולה, המפורטת והאמינה, שניתנה על ידי קצין צבאי בכיר, הותירה רושם עז על כל מי ששמע אותה. הוא דיבר לא כחובב תעלומות, אלא כאיש מקצוע שמסר דיווח על אירוע שחווה ממקור ראשון, אירוע ששינה את תפיסת עולמו.

המקרה המדהים הזה מזכיר לנו שיש תופעות שעדיין אין לנו דרך להסביר. זה לא סיפור על אורות רחוקים ומרצדים בשמי הלילה. זהו דו"ח קרב, מפגש צבאי בין טייס קרב מהשורה הראשונה לבין טכנולוגיה שנראית כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני, מה ששולח אותנו לחשוב על מה עוד מסתתר שם, ממש מעבר ליכולת שלנו לראות או להבין. הנושאים האלה מזכירים לי כמה קטגוריות שבהן סרטים ניסו לדמיין מפגשים כאלה, אבל המציאות, כמו במקרה הזה, עולה על כל דמיון. עדותו של אוסקר סנטה מריה היא אבן יסוד בבניין הראיות ההולך וגדל לכך שאנחנו ממש לא לבד ביקום.