Utah Data Center

מרכז הנתונים ביוטה (Utah Data Center - UDC), הידוע גם בשמו הרשמי, "מרכז הנתונים של קהילת המודיעין ליוזמה המקיפה הלאומית לאבטחת סייבר", הוא מתקן אחסון נתונים עבור קהילת המודיעין של ארצות הברית. המתקן תוכנן לאחסן נתונים המוערכים בסדר גודל של אקסבייטים (Exabytes) או יותר. מטרתו הרשמית היא לתמוך ביוזמה המקיפה הלאומית לאבטחת סייבר (CNCI), אם כי ייעודו המדויק מסווג. הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) מובילה את הפעילות במתקן, כסוכנות המבצעת מטעם מנהל המודיעין הלאומי. המתקן ממוקם בבסיס קמפ ויליאמס (Camp Williams) ליד העיירה בלאפדייל (Bluffdale) ביוטה, בין ימת יוטה לימת המלח הגדולה. הקמתו הושלמה במאי 2014 בעלות של 1.5 מיליארד דולר.

מטרה

מבקרים טוענים כי למרכז הנתונים יש יכולת לעבד "כל צורות התקשורת, כולל התוכן המלא של הודעות דוא"ל פרטיות, שיחות טלפון סלולרי וחיפושי אינטרנט, וכן כל סוגי עקבות הנתונים האישיים – קבלות חניה, מסלולי נסיעה, רכישות בחנויות ספרים ו'פסולת כיס' דיגיטלית אחרת". בתגובה לטענות כי המרכז ישמש למעקב בלתי חוקי אחר דוא"ל של אזרחים אמריקאים, מסר דובר ה-NSA באפריל 2013: "הועלו האשמות רבות וחסרות בסיס לגבי הפעילויות המתוכננות במרכז הנתונים ביוטה... אחת התפיסות המוטעות הגדולות ביותר לגבי ה-NSA היא שאנו מאזינים או קוראים באופן בלתי חוקי הודעות דוא"ל של אזרחי ארה"ב. זה פשוט לא המקרה".

באפריל 2009, בכירים במחלקת המשפטים של ארצות הברית הודו כי ה-NSA עסקה ב"איסוף יתר" נרחב של תקשורת פנים, החורג מהסמכות שהוענקה לה על ידי בית המשפט למעקב אחר מודיעין זר (Foreign Intelligence Surveillance Court). עם זאת, הם טענו כי הפעולות היו בלתי מכוונות ותוקנו מאז.

באוגוסט 2012, ה"ניו יורק טיימס" פרסם סרטים דוקומנטריים קצרים בשם "התוכנית" (The Program), שהתבססו על ראיונות עם ויליאם ביני (William Binney), מנהל טכני לשעבר ב-NSA וחושף שחיתויות. לדברי ביני, פרויקט המעקב המקורי תוכנן לאיסוף מודיעין אותות (סיגינט) זר, אך לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הוסרו הבקרות שהגבילו איסוף בלתי מכוון של נתונים הנוגעים לאזרחי ארה"ב. מהלך זה עורר את חששותיו, כמו גם חששות של אחרים, כי הפעולות הן בלתי חוקתיות ובלתי חוקיות. ביני טען כי המתקן בבלאפדייל תוכנן לאחסן מגוון רחב של תקשורת פנים לצורך כריית נתונים ללא צווים שיפוטיים.

מסמכים שהודלפו לתקשורת ביוני 2013 תיארו את תוכנית פריזמה (PRISM) – תוכנית מעקב ממוחשבת של ה-NSA – כמאפשרת מעקב מעמיק בזמן אמת אחר תקשורת אינטרנט ומידע מאוחסן. דיווחים אלה קישרו את מרכז הנתונים להרחבת הפעילות השנויה במחלוקת של הסוכנות, הכוללת אחסון כמויות אדירות של מידע. ארגוני פרטיות וזכויות אזרח הביעו דאגה מהיכולות הייחודיות שמתקן כזה מעניק לסוכנויות המודיעין. "הם 'מחנים' דברים באחסון בתקווה שבסופו של דבר יהיה להם זמן לנתח אותם," אמר ג'יימס לואיס, מומחה סייבר במרכז למחקרים אסטרטגיים ובין-לאומיים, "או שהם ימצאו משהו שידרוש מהם לחזור ולחפש במאגרי המידע העצומים". עם זאת, הוא הוסיף, "רוב המידע פשוט יושב שם ואף אחד לעולם לא מסתכל עליו".

עם פתיחתו ב-2013, המרכז היה צפוי לאחסן נתוני אינטרנט, וכן רשומות טלפוניה ממאגר השיחות השנוי במחלוקת של ה-NSA, הידוע בשם MAINWAY.

לאור המחלוקת סביב מעורבותה של ה-NSA במעקב המוני בארצות הברית, ובעקבות חשיפותיו של אדוארד סנודן ב-2013, זכה מרכז הנתונים ביוטה לכינוי ב"וול סטריט ג'ורנל" כ"סמל לעוצמת המעקב של סוכנות הריגול".

ביני הדגיש כי המתקן נבנה כדי לאחסן את התוכן המלא של התקשורת (הקלטות ונתונים אחרים), ולא רק מטא-דאטה (נתונים על אודות נתונים).

לפי ריאיון עם סנודן, הפרויקט היה ידוע בתחילה בתוך ה-NSA בשם "מאגר המידע המאסיבי" (Massive Data Repository), אך שמו שונה ל"מאגר המידע המשימתי" (Mission Data Repository) מכיוון שהשם הקודם נשמע "מצמרר" מדי.

מבנה

המתקן משתרע על פני שטח בנוי של 1 עד 1.5 מיליון רגל רבוע (כ-93,000 עד 139,000 מ"ר), מתוכם 100,000 רגל רבוע (כ-9,300 מ"ר) מוקדשים לשטחי מרכז הנתונים (Data Center), ויותר מ-900,000 רגל רבוע (כ-84,000 מ"ר) משמשים למרחבי תמיכה טכנית ואדמיניסטרציה. עלות הקמתו מוערכת בכ-1.5 עד 2 מיליארד דולר. דיווח נוסף העריך כי יידרשו עוד 2 מיליארד דולר עבור חומרה, תוכנה ותחזוקה.

המתקן המוגמר צפוי לצרוך 65 מגוואט חשמל, בעלות שנתית של כ-40 מיליון דולר. מערכת הקירור שלו, המבוססת על אידוי פתוח, צפויה לצרוך כ-1.7 מיליון גלונים אמריקאיים (כ-6,400 מטר מעוקב) של מים ביום.

מאמר במגזין "פורבס" משנת 2013 העריך את קיבולת האחסון של המתקן בין 3 ל-12 אקסבייטים, בהתבסס על ניתוח שרטוטים בלתי מסווגים. עם זאת, המאמר ציין את "חוק מור", שלפיו התקדמות טכנולוגית צפויה להגדיל את הקיבולת בסדרי גודל בשנים הבאות.

לקראת סיום בנייתו, הפרויקט סבל מבעיות חשמל חמורות, שהתבטאו ב"נחשולי מתח אדירים" שגרמו נזק לציוד. תקלות אלו עיכבו את פתיחת המתקן בשנה.

המבנה המוגמר מאופיין כמרכז נתונים מסוג Tier III. מתוך כלל השטח הבנוי, כ-9,300 מ"ר מוקדשים למרכז הנתונים עצמו, בעוד שאר 84,000 המ"ר משמשים לתמיכה טכנית ולמשרדים.

מקור: ויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Utah_Data_Center