USA Freedom Act

חוק החירות של ארצות הברית (USA Freedom Act, H.R. 2048, Pub. L. 114–23) הוא חוק פדרלי אמריקאי שנכנס לתוקף ב-2 ביוני 2015. החוק חידש ותיקן מספר הוראות מתוך "חוק הפטריוט" (Patriot Act), שפג תוקפן יום קודם לכן. החוק מטיל מגבלות חדשות על איסוף המוני של מטא-דאטה בתחום התקשורת של אזרחי ארה"ב על ידי סוכנויות ביון אמריקאיות, ובראשן הסוכנות לביטחון לאומי (NSA). במקביל, הוא מחדש את הסמכות לביצוע האזנות סתר ניידות (roving wiretaps) ולמעקב אחר טרוריסטים מסוג "זאב בודד". שמו של החוק הוא ראשי תיבות באקרונים: USA FREEDOM, שפירושם "איחוד וחיזוק אמריקה באמצעות הגשמת זכויות והבטחת פיקוח אפקטיבי על ניטור" (Uniting and Strengthening America by Fulfilling Rights and Ensuring Effective Discipline Over Monitoring Act of 2015).

הצעת החוק הוגשה במקור בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית ב-29 באוקטובר 2013, בעקבות פרסום מסמכים מסווגים של ה-NSA אשר הודלפו על ידי אדוארד סנודן ביוני אותה שנה ותיארו תוכניות נרחבות לאיסוף נתונים המוני. כאשר הצעת החוק הוגשה מחדש בקונגרס ה-114 (2015–2016), היא תוארה על ידי יוזמיה כ"גישה מאוזנת", אך במקביל עוררה ביקורת על כך שהיא האריכה את תוקפו של חוק הפטריוט עד סוף 2019. תומכי החוק טענו כי ועדת המודיעין של בית הנבחרים והנהגת הבית היו מתעקשים על חידוש כל סמכויות חוק הפטריוט, למעט איסוף הנתונים ההמוני תחת סעיף 215. מנגד, מבקרים טענו כי המעקב ההמוני אחר תוכן התקשורת של אמריקאים יימשך תחת סעיף 702 של חוק FISA וצו נשיאותי 12333, בשל מה שכינו "קומפלקס תעשיית המעקב הבלתי ניתן לעצירה", וזאת למרות שרוב דו-מפלגתי בבית הנבחרים הצביע בעבר לסגור פרצות שאיפשרו מעקב המוני "בדלת האחורית".

חוק החירות מחייב את בית הדין למעקב מודיעיני זר (FISA court) לפרסם פרשנויות "חדשניות" של החוק. פרסומים אלה קובעים תקדימים משפטיים ומהווים את הבסיס למשפט המקובל של בית הדין, המשמש הן כסמכות להחלטה בתיקים עתידיים והן כהנחיה להרשאה או הגבלה של פעולות מעקב. החוק אינו מבהיר אם הוא מחייב חשיפה רטרואקטיבית של החלטות שהתקבלו לפני חקיקתו ב-2015. באוקטובר 2016, האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) הגיש בקשה לשחרור מסמכי בית הדין במטרה לחשוף פרשנויות שניתנו לפני חקיקת חוק החירות.

רקע

חברי קונגרס רבים האמינו כי בעקבות חשיפותיו של סנודן, שיקום אמון הציבור דורש שינויים חקיקתיים. מאז תחילת ההדלפות נכתבו יותר מ-20 הצעות חוק במטרה להבהיר את סמכויות המעקב של הממשל.

חבר הקונגרס ג'ים סנסנברנר (Jim Sensenbrenner), מי שהגיש את חוק הפטריוט המקורי (USA PATRIOT Act) בשנת 2001 בעקבות פיגועי 11 בספטמבר כדי להעניק סמכויות רחבות יותר לסוכנויות הביון, ותיאר את עצמו כ"מחבר חוק הפטריוט", הצהיר כי הגיע הזמן "להשבית את תוכנית המטא-דאטה של ה-NSA". סנסנברנר טען כי באמצעות איסוף המוני של נתוני שיחות טלפון של אמריקאים, קהילת המודיעין "עשתה שימוש לרעה בסמכויות אלה", חרגה "הרבה מעבר" לכוונתה המקורית של החקיקה, ו"חרגה מסמכותה".

מטרותיו

לטענת תומכי החוק, מטרתו העיקרית של חוק החירות הייתה לשים קץ לאיסוף ההמוני של מטא-דאטה של אמריקאים על ידי ה-NSA, לבטל את "החוקים הסודיים" שנוצרו על ידי בית הדין של FISA, ולהציג תפקיד של "נציג מיוחד" (Special Advocate) שייצג את ענייני הציבור והפרטיות. עם זאת, מתנגדי החוק טוענים כי הוא עדיין מאפשר איסוף המוני של מטא-דאטה על ידי חברות טלפוניה, אשר לאחר מכן זמין ל-NSA. כמו כן, החוק אינו מטפל בחוקים אחרים שלכאורה מאתגרים את זכויות התיקון הרביעי לחוקה של אזרחי ארה"ב. שינויים מוצעים אחרים כללו הטלת מגבלות על תוכניות כמו PRISM, האוגרת נתוני אינטרנט של אמריקאים, וקידום שקיפות רבה יותר בכך שתאפשר לחברות כמו גוגל ופייסבוק לחשוף מידע על בקשות ממשלתיות לנתונים.

חבר הקונגרס ג'ים סנסנברנר, שהגיש את הצעת החוק, הצהיר כי מטרתה היא:

לרסן את איסוף הנתונים הגורף (dragnet collection) על ידי הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) וסוכנויות ממשל אחרות, להגביר את השקיפות של בית הדין למעקב מודיעיני זר (FISC), לספק לעסקים את היכולת לשחרר מידע בנוגע לבקשות FISA, וליצור נציג חוקתי עצמאי שיוכל לטעון בתיקים בפני בית הדין.

לדברי יוזמי החוק, החקיקה שלהם נועדה לתקן את סעיף 215 לחוק הפטריוט כדי להבטיח שכל רישומי טלפון שיושגו על ידי הממשל יהיו חיוניים לחקירה הקשורה לטרור או ריגול, ובכך לסיים את האיסוף ההמוני, תוך שימור "יכולתה של קהילת המודיעין לאסוף מידע באופן ממוקד יותר".

הוראות וסעיפי החוק

סיכום זה מבוסס ברובו על סיכום שסופק על ידי שירות המחקר של הקונגרס, שהוא מקור ברשות הציבור.

חלק I: רישומים עסקיים על פי חוק FISA

• סעיף 101 מתקן את חוק מעקב המודיעין הזר (FISA) משנת 1978 וקובע תהליך חדש שיש לנקוט כאשר ה-FBI מגיש בקשה לבית הדין של FISA לקבלת צו להפקת רישומים עסקיים או פריטים מוחשיים אחרים. זאת לצורך חקירה לאיסוף מודיעין זר שאינו נוגע לאזרח אמריקאי, או לצורך הגנה מפני טרור בינלאומי או פעילויות ריגול חשאיות.
  • הסעיף אוסר על ה-FBI להגיש בקשה לצו הפקה אלא אם כן נעשה שימוש ב"מונח בחירה ספציפי" (specific selection term) כבסיס לבקשה.
  • החוק מבחין בין שני סוגי בקשות:
    • בקשות להפקה שוטפת של "רשומות פירוט שיחות" (call detail record - למשל, מספרי טלפון יוצאים ונכנסים, משך השיחה וזמנה). לצורך אישור בקשה כזו, ה-FBI חייב להוכיח "חשד סביר וניתן לביסוס" (reasonable, articulable suspicion) שמונח הבחירה הספציפי קשור לכוח זר או לסוכן של כוח זר המעורב בטרור.
    • בקשות אחרות להפקת פריטים מוחשיים או רשומות פירוט שיחות שאינן שוטפות, אשר אינן כפופות לדרישת "החשד הסביר" או למגבלות אחרות.
• סעיף 102 מסמיך את התובע הכללי לדרוש הפקת פריטים מוחשיים במצב חירום ללא צו בית משפט מוקדם, בתנאי שהוא קובע כי קיים בסיס עובדתי להוצאת הצו ומגיש בקשה רשמית תוך שבעה ימים.
• סעיף 103 מחייב שצווי בית הדין של FISA יכללו את "מונח הבחירה הספציפי" ששימש בסיס לבקשה, ואוסר על אישור איסוף ללא מונח כזה.
• סעיף 104 מחייב את בית הדין לוודא כי "נהלי הצמצום" (minimization procedures) שהוגשו עם הבקשה עומדים בתקני FISA, ומתיר לו להטיל נהלים נוספים. כמו כן, הוא מאפשר לערער על צווי איסור פרסום הקשורים לבקשות אלה.
• סעיף 105 מרחיב הגנות מפני אחריות משפטית לגורמים המספקים מידע, מתקנים או סיוע טכני לצורך הפקת הפריטים.
• סעיף 106 מחייב את הממשלה לשפות גורמים פרטיים על הוצאות סבירות שנגרמו להם בעקבות הפקת הפריטים או מתן סיוע טכני.
• סעיף 108 מחייב את המפקחים הכלליים של משרד המשפטים וקהילת המודיעין לערוך ביקורות על השימוש בסמכויות FISA בין השנים 2012–2014, ולהגיש דוחות לקונגרס.
• סעיף 109 קובע כי התיקונים ייכנסו לתוקף 180 יום לאחר חקיקת החוק.
• סעיף 110 מבהיר כי החוק אינו מאשר הפקת תוכן של תקשורת אלקטרונית במסגרת הוראות אלה.

חלק II: רפורמה במכשירי ניטור שיחות (Pen Register / Trap and Trace) על פי חוק FISA

• סעיף 201 מחייב שבקשות ממשלתיות לשימוש במכשירי ניטור שיחות (המתעדים מספרים מחויגים או נכנסים, אך לא את תוכן השיחה) יכללו "מונח בחירה ספציפי". אזורים גיאוגרפיים רחבים או שמות של ספקי שירותי תקשורת אינם יכולים לשמש כמונח כזה.
• סעיף 202 מורה לתובע הכללי להבטיח קיומם של נהלי פרטיות הולמים לאיסוף, שמירה ושימוש במידע שאינו זמין לציבור ונוגע לאזרחי ארה"ב, אשר נאסף באמצעות מכשירים אלה באישור בית הדין של FISA.

חלק III: רפורמות באיסוף מודיעין המכוון לאנשים מחוץ לארצות הברית

• סעיף 301 מגביל את שימוש הממשלה במידע שנאסף באישור התובע הכללי ומנהל המודיעין הלאומי (DNI) במקרים שבהם בית הדין של FISA קובע מאוחר יותר כי נהלי המיקוד או הצמצום שהוצגו לו אינם חוקיים. במקרה כזה, אסור להשתמש במידע שהושג הנוגע לאזרח אמריקאי כראיה בכל הליך משפטי, או לחשוף אותו בכל דרך אחרת.

מקור: ויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/USA_Freedom_Act