Foreign Intelligence Surveillance Court

בית המשפט של ארצות הברית למעקב אחר גורמי ביון זרים (באנגלית: United States Foreign Intelligence Surveillance Court, או בקיצור FISC; מכונה גם בית משפט FISA) הוא בית משפט פדרלי בארצות הברית שהוקם במסגרת "החוק למעקב אחר גורמי ביון זרים" (FISA) משנת 1978. תפקידו הוא לפקח על בקשות של סוכנויות אכיפת חוק וביון פדרליות להוצאת צווי מעקב נגד מרגלים זרים הפועלים בתוך ארצות הברית.

החוק (FISA) נחקק על ידי הקונגרס האמריקאי בעקבות המלצות "ועדת צ'רץ'" (Church Committee) של הסנאט, שהתכנסה בשנת 1975 כדי לחקור פעילויות בלתי חוקיות והפרות של זכויות אזרח על ידי קהילת המודיעין הפדרלית. בהתאם לחוק, בית המשפט בוחן בקשות לביצוע מעקב פיזי ואלקטרוני בתוך ארצות הברית הנוגעות ל"מידע מודיעיני זר" העובר בין "מעצמות זרות" לבין "סוכנים של מעצמות זרות" החשודים בריגול או בטרור. בקשות אלו מוגשות לרוב על ידי הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) ולשכת החקירות הפדרלית (FBI).

מאז הקמתו בשנת 1978 ועד 2009, שכן בית המשפט בקומה השישית של בניין משרד המשפטים ע"ש רוברט פ. קנדי. מאז 2009, הוא הועבר לבית המשפט הפדרלי ע"ש א. בארט פריטימן בוושינגטון די. סי.

צווים וסטטיסטיקות

כל בקשה לצו מעקב (המכונה "צו FISA") מוגשת בפני שופט יחיד של בית המשפט. בית המשפט רשאי להתיר לצדדים שלישיים להגיש תצהירים כ"ידידי בית המשפט" (amici curiae). במקרים שבהם התובע הכללי של ארצות הברית קובע כי קיים מצב חירום, הוא רשאי לאשר שימוש מיידי במעקב אלקטרוני עוד לפני קבלת אישור מבית המשפט. זאת, בתנאי שהוא או נציגו יודיעו על כך לשופט בזמן מתן האישור, ויגישו בקשה לצו בהקדם האפשרי, אך לא יאוחר משבעה ימים לאחר תחילת המעקב, כנדרש בסעיף 1805 של פרק 50 לקודקס ארצות הברית. אם בקשה נדחית על ידי שופט אחד, הממשל הפדרלי אינו רשאי להגיש את אותה בקשה לשופט אחר, אך יכול לערער ל"בית המשפט לערעורים למעקב אחר גורמי ביון זרים" (United States Foreign Intelligence Surveillance Court of Review).

ערעורים כאלה הם נדירים. הערעור הראשון שהוגש מבית משפט FISA לערכאת הערעורים היה בשנת 2002 (בתיק In re Sealed Case No. 02-001), 24 שנים לאחר הקמת בית המשפט. בקשות לצווי FISA כמעט שאינן נדחות. במהלך 25 השנים שבין 1979 ל-2004, אושרו 18,742 צווים ורק ארבע בקשות נדחו. פחות מ-200 בקשות נדרשו לתיקונים לפני שאושרו, וכמעט כולן היו בשנים 2003 ו-2004. ארבע הבקשות שנדחו היו כולן משנת 2003, וכולן אושרו חלקית לאחר שהממשל הגיש אותן לבחינה מחודשת. בשמונה השנים הבאות, בין 2004 ל-2012, אושרו יותר מ-15,100 צווים נוספים ושבע בקשות נדחו. לאורך 33 שנות פעילות, בית המשפט אישר 33,942 צווים ודחה 12 בקשות בלבד – שיעור דחייה של 0.03% מסך הבקשות. נתונים אלה אינם כוללים את מספר הצווים שעברו שינויים ותיקונים על ידי בית המשפט לפני אישורם.

התפתחויות ומחלוקות מרכזיות

ב-17 במאי 2002, בית המשפט מתח ביקורת חריפה על התובע הכללי דאז, ג'ון אשקרופט, ופרסם חוות דעת שבה נטען כי גורמים ב-FBI ובמשרד המשפטים "סיפקו מידע שגוי לבית המשפט" ביותר מ-75 בקשות לצווי חיפוש והאזנות סתר, כולל בקשה אחת שנחתמה על ידי ראש ה-FBI לואיס ג'יי פרי (Louis J. Freeh). לא ידוע אם ביקורת זו קשורה לעלייה החדה במספר הבקשות שבית המשפט דרש לתקן החל משנת 2003.

ב-16 בדצמבר 2005, דיווח ה"ניו יורק טיימס" כי מאז 2002, ממשל בוש מנהל מעקב אחר אזרחי ארצות הברית ללא קבלת אישור ספציפי מבית משפט FISA עבור כל מקרה. בעקבות זאת, ב-20 בדצמבר 2005, התפטר השופט ג'יימס רוברטסון (James Robertson) מחברותו בבית המשפט, ככל הנראה במחאה על המעקבים החשאיים. מאוחר יותר, בעקבות הדלפות סנודן ב-2013, הוא מתח ביקורת על הרחבת היקף המעקב הממשלתי שאושר על ידי בית המשפט ועל כך שהותר לו ליצור גוף סודי של פסיקה משפטית.

בשנת 2011, ממשל אובמה השיג בחשאי אישור מבית המשפט לבטל הגבלות על שימוש שה-NSA עושה בשיחות טלפון ובהודעות דוא"ל שיורטו, ובכך התיר לסוכנות לחפש באופן מכוון תקשורות של אמריקאים במאגרי המידע העצומים שלה. חיפושים אלה מתבצעים תחת תוכנית מעקב שהקונגרס אישר בשנת 2008, במסגרת סעיף 702 לחוק FISA. לפי סעיף זה, יעד המעקב חייב להיות אזרח זר שקיים "יסוד סביר להניח" שהוא נמצא מחוץ לארצות הברית, ובית המשפט מאשר את נוהלי המיקוד הכוללים בפקודה שתקפה לשנה. משמעות הדבר היא שכבר אין צורך בצו נפרד עבור כל יעד, ולכן ניתן לאסוף תקשורת של אמריקאים עם אותם יעדים מבלי שבית משפט קבע תחילה כי קיים "יסוד סביר" לכך שהאדם עמו הם מתקשרים הוא טרוריסט, מרגל או "מעצמה זרה". בנוסף, בית המשפט האריך את משך הזמן שבו ה-NSA רשאי להחזיק בתקשורות שיורטו של אזרחים אמריקאים מחמש שנים לשש שנים, עם אפשרות להארכה נוספת למטרות מודיעין חוץ או סיכול ריגול. שני הצעדים ננקטו ללא דיון ציבורי או סמכות מפורשת מהקונגרס.

חשאיות

בשל האופי הרגיש של ענייניו, בית המשפט פועל כ"בית משפט סודי", כלומר דיוניו סגורים לציבור. בעוד שפרוטוקולים של הדיונים נשמרים, גם הם אינם זמינים לציבור, אם כי עותקים של חלק מהרשומות, לאחר שנמחקו מהם פרטים מסווגים, פורסמו. בשל אופי הדיונים, בדרך כלל רק עורכי דין בעלי סיווג ביטחוני מתאים מורשים להופיע בפני בית המשפט. הדיונים עשויים להתקיים בכל שעה של היום או הלילה ובכל ימות השבוע; לפיכך, לפחות שופט אחד חייב להיות "בכוננות" בכל עת כדי לשמוע ראיות ולהחליט אם להוציא צו. גרסה מצונזרת בכבדות של ערעור שהגישה חברת יאהו! (!Yahoo) בשנת 2008 על צו שהוצא לה בקשר לתוכנית פריזם (PRISM) של ה-NSA פורסמה כדי לשמש דוגמה למערערים פוטנציאליים אחרים. זהותה של יאהו! כמערערת נחשפה ביוני 2013.

ביקורת

מאז פיגועי 11 בספטמבר 2001, גוברת הביקורת על בית המשפט. חלק מהביקורת נובע מכך שדיוניו מתקיימים במעמד צד אחד (ex parte) – כלומר, בנוכחות השופט ונציגי הממשל בלבד, ללא צד שכנגד. עובדה זו, בשילוב עם המספר המזערי של בקשות שנדחות, הובילה מומחים לתאר אותו כ"חותמת גומי". אנליסט ה-NSA לשעבר, ראס טייס (Russ Tice), אף כינה אותו "בית משפט קנגורו עם חותמת גומי".

נשיא בית המשפט FISA, רג'י ב. וולטון (Reggie B. Walton), דחה את ההאשמה במכתב לסנאטור פטריק לייהי: "הסטטיסטיקה השנתית שמספק התובע הכללי לקונגרס... המוזכרת לעיתים קרובות בדיווחים בתקשורת כהוכחה לכך ששיעור האישורים של בית המשפט עולה על 99% – משקפת רק את מספר הבקשות הסופיות שהוגשו לבית המשפט וטופלו על ידו. נתונים אלה אינם משקפים את העובדה שבקשות רבות משתנות לפני הגשתן הסופית או אף נמנעות מהגשה סופית לחלוטין, לעיתים קרובות לאחר שהובהר כי שופט לא יאשר אותן". הוא הוסיף: "קיים תהליך בחינה קפדני של בקשות המוגשות על ידי הרשות המבצעת... כדי להבטיח שהאישורים של בית המשפט תואמים את מה שהחוקים הרלוונטיים מתירים". במכתב המשך, ציין וולטון כי בין 1 ביולי 2013 ל-30 בספטמבר 2013, הממשל שינה 24.4% מהבקשות שלו בעקבות שאלות ודרישות של בית המשפט.

גם רוברט ס. ליט, היועץ המשפטי של משרד מנהל המודיעין הלאומי, דחה את הטענה: "כאשר הממשל מכין בקשה... הוא מגיש תחילה לבית המשפט עותק לקריאה, שצוות בית המשפט בוחן ומעיר עליו. כמעט תמיד הם חוזרים עם שאלות, חששות ובעיות שהם מזהים. זהו תהליך איטרטיבי בין הממשל לבית המשפט כדי לטפל בדאגות אלה, כך שבסופו של דבר, אנו בטוחים שאנו מציגים משהו שבית המשפט יאשר. זו לא חותמת גומי, אלא פיקוח שיפוטי נרחב ורציני".

טענות להטיה

בראיון מיולי 2013, הסנאטור והפעיל למען פרטיות, רון ויידן (Ron Wyden), תיאר את תהליך קבלת הצווים ב-FISC כ"הליך המשפטי החד-צדדי ביותר בארצות הברית". אליזבת גויטיין, ממנהלות "תכנית החירות והביטחון הלאומי" במרכז ברנן לצדק באוניברסיטת ניו יורק, טענה כי בית המשפט פגיע מדי מכדי לשמש כגוף חסר פניות, וכי היותו פועל בחשאיות ושומע רק את טיעוני הממשל הופך אותו לנתון ל"שבי" ולהטיה. ג'וליאן סנצ'ז ממכון קאטו טען כי קיימת סכנה של "קיטוב קבוצתי" או "חשיבת יחד", מכיוון שכל השופטים ממונים על ידי אותו אדם (נשיא בית המשפט העליון), אינם שומעים טיעוני נגד ואינם חשים לחץ ציבורי למתן את פסיקותיהם.

הליך המינוי

שופטי בית המשפט ממונים באופן בלעדי על ידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ללא אישור או פיקוח של הקונגרס. מבקרים טוענים כי הדבר מאפשר לנשיא בית המשפט העליון למנות שופטים בעלי דעות דומות וליצור חוסר גיוון. נכון ליוני 2024, שמונה מתוך אחד-עשר השופטים המכהנים בבית המשפט מונו לבתי משפט מחוזיים פדרליים על ידי נשיאים רפובליקנים. הועלו מספר הצעות לרפורמה, כולל הצעה של הסנאטור ריצ'רד בלומנטל, לפיה כל אחד מנשיאי 12 בתי המשפט לערעורים יבחר שופט מחוזי לבית המשפט למעקב.

פיקוח שיפוטי וציבורי

סטיבן ולדק, פרופסור למשפטים באוניברסיטת טקסס, טען כי הפיקוח של בית המשפט מוגבל. הוא בוחן רק אם האישורים הנדרשים לתוכניות מעקב רחבות-היקף עומדים בסטנדרטים המשפטיים, ולא את המעקב עצמו. לטענתו, התובע הכללי ומנהל המודיעין הלאומי יכולים לבצע תוכניות מעקב נרחבות למשך עד שנה ללא אישור ישיר של בית המשפט. ישנם נהלים המשמשים את ה-NSA למיקוד יעדים שאינם אזרחי ארה"ב, ונהלים המשמשים את ה-NSA למזעור...

---

מקור: ויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/United_States_Foreign_Intelligence_Surveillance_Court