ECHELON

אשלון (ECHELON), במקור שם קוד ממשלתי סודי, היא תוכנית מעקב (רשת לאיסוף וניתוח מודיעין אותות/סיגינט) המופעלת על ידי חמש המדינות החתומות על הסכם UKUSA: אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, בריטניה וארצות הברית, המוכרות גם בכינוי "חמש העיניים" (Five Eyes).

התוכנית נוצרה בשלהי שנות ה-60 במטרה לנטר את התקשורת הצבאית והדיפלומטית של ברית המועצות ובעלות בריתה בגוש המזרחי במהלך המלחמה הקרה. פרויקט אשלון נוסד באופן רשמי בשנת 1971. לקראת סוף המאה ה-20, היקפו התרחב באופן משמעותי.

היסטוריה והקשר

היכולת ליירט תקשורת תלויה בתווך שבו היא מועברת, בין אם מדובר ברדיו, לוויין, מיקרוגל, תקשורת סלולרית או סיבים אופטיים. במהלך מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-50, נעשה שימוש נרחב ברדיו בתדר גבוה ("גלים קצרים") לתקשורת צבאית ודיפלומטית, וניתן היה ליירט אותות אלו ממרחקים גדולים. עלייתם של לווייני התקשורת הגיאוסטציונריים בשנות ה-60 פתחה אפשרויות חדשות ליירוט תקשורת בינלאומית. בשנת 1964, התוכניות להקמת רשת אשלון צברו תאוצה לאחר שעשרות מדינות הסכימו להקים את ארגון לווייני התקשורת הבינלאומי (Intelsat), שנועד להחזיק ולהפעיל מערך עולמי של לווייני תקשורת.

בשנת 1966 שוגר לוויין האינטלסאט (Intelsat) הראשון למסלול. בשנים 1970–1971, מטה התקשורת הממשלתי של בריטניה (GCHQ) החל להפעיל תחנת אותות חשאית במורוונסטו (Morwenstow), סמוך לבוד בקורנוול, אנגליה. התחנה יירטה תקשורת לוויינית מעל האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס ההודי. זמן קצר לאחר מכן, הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSA) הקימה תחנת אותות שנייה ביאקימה (Yakima), סמוך לסיאטל, ליירוט תקשורת לוויינית מעל האוקיינוס השקט. בשנת 1981, GCHQ וה-NSA החלו בבניית רשת התקשורת המרחבית (WAN) הגלובלית הראשונה. עד מהרה הצטרפו אוסטרליה, קנדה וניו זילנד למערכת אשלון. בדו"ח שהוגש לפרלמנט האירופי בשנת 2001 נכתב: "אם מדינות UKUSA מפעילות תחנות האזנה באזורים הרלוונטיים על פני כדור הארץ, הן יכולות באופן עקרוני ליירט את כל תעבורת הטלפון, הפקס והנתונים המועברת באמצעות לוויינים אלו".

רוב הדיווחים על אשלון מתמקדים ביירוט תקשורת לוויינית. עדויות שהוצגו בפני הפרלמנט האירופי הצביעו על קיומן של מערכות נפרדות אך דומות של UKUSA, המיועדות לניטור תקשורת העוברת בכבלים תת-ימיים, שידורי מיקרוגל וקווים אחרים. הדו"ח לפרלמנט האירופי מציין כי יירוט תקשורת פרטית על ידי שירותי מודיעין זרים אינו מוגבל בהכרח לשירותי המודיעין של ארה"ב או בריטניה. תפקידם של הלוויינים בתקשורת קול ונתונים בין שתי נקודות (point-to-point) הוחלף במידה רבה על ידי סיבים אופטיים. בשנת 2006, 99% מתעבורת הקול והנתונים למרחקים ארוכים בעולם הועברה באמצעות סיבים אופטיים. שיעור התקשורת הבינלאומית המועברת באמצעות לוויינים פחת באופן משמעותי, ונע על פי ההערכות בין 0.4% ל-5% במרכז אירופה. גם באזורים פחות מפותחים בעולם, לווייני תקשורת משמשים בעיקר ליישומים מנקודה למספר נקודות (point-to-multipoint), כמו שידורי וידאו. לפיכך, את רוב התקשורת כבר לא ניתן ליירט באמצעות תחנות קרקע; ניתן לאסוף אותה רק באמצעות האזנה לכבלים ויירוט שידורי מיקרוגל בקו ראייה, דבר שאפשרי רק במידה מוגבלת.

אופן הפעולה

תחנת הלוויינים הקרקעית הראשונה של ארצות הברית עבור תוכנית האיסוף אשלון נבנתה בשנת 1971 במרכז ירי ואימונים צבאי ליד יאקימה, וושינגטון. המתקן, ששם הקוד שלו היה JACKKNIFE, היה השקעה של כ-21.3 מיליון דולר והעסיק כ-90 עובדים. תעבורת לוויינים יורטה באמצעות אנטנת צלחת יחידה בקוטר 30 מטר. התחנה הפכה למבצעית באופן מלא ב-4 באוקטובר 1974. היא הייתה מחוברת למטה ה-NSA בפורט מיד באמצעות ערוץ טלפרינטר מאובטח.

בשנת 1999, פרופסור דזמונד בול (Desmond Ball) העיד בפני הוועדה המשותפת של הסנאט האוסטרלי לענייני אמנות כי מתקן פיין גאפ (Pine Gap) שימש כתחנה קרקעית עבור רשת יירוט מבוססת לוויינים. על פי העדות, הלוויינים היו מצוידים בצלחות רדיו גדולות בקוטר של בין 20 ל-100 מטר במסלולים גיאוסטציונריים. מטרתה המקורית של הרשת הייתה לנטר טלמטריה מכלי נשק סובייטיים משנות ה-70, יכולות של מערכות הגנה אווירית ומכ"מים אחרים, שידורים מתחנות קרקע לווייניות ושידורי מיקרוגל קרקעיים.

דוגמאות לריגול תעשייתי

בשנת 1999, חברת אנרקוֹן (Enercon) הגרמנית, יצרנית מובילה של ציוד לאנרגיית רוח, פיתחה גנרטור פורץ דרך לטורבינות רוח. לאחר שהגישה בקשה לפטנט בארה"ב, נודע לה כי חברת קנטק (Kenetech) האמריקאית, מתחרתה, הגישה בקשה לפטנט כמעט זהה זמן קצר קודם לכן. על פי הצהרה של עובד NSA לשעבר, נטען מאוחר יותר כי ה-NSA יירטה וניטרה בחשאי את תקשורת הנתונים ושיחות הוועידה של אנרקון, והעבירה מידע על הגנרטור החדש לקנטק. עם זאת, דיווחים מאוחרים יותר בתקשורת הגרמנית סתרו סיפור זה, כאשר התברר שהפטנט האמריקאי המדובר הוגש למעשה שלוש שנים לפני שההאזנה לכאורה התרחשה. מכיוון שלשירותי הביון הגרמניים אסור לעסוק בריגול תעשייתי או כלכלי, חברות גרמניות התלוננו כי הדבר מותיר אותן חסרות הגנה מפני ריגול תעשייתי מצד ארצות הברית או רוסיה. לדברי וולפגנג הופמן, מנהל לשעבר בחברת באייר, שירותי המודיעין הגרמניים יודעים אילו חברות נמצאות על הכוונת של סוכנויות הביון האמריקאיות, אך מסרבים ליידע את החברות המעורבות.

ארגון

קהילת המודיעין של UKUSA הוערכה על ידי הפרלמנט האירופי בשנת 2000 כמכילה את סוכנויות מודיעין האותות של כל אחת מהמדינות החברות:

• מטה התקשורת הממשלתי (GCHQ) של בריטניה.
• הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) של ארצות הברית.
• המוסד לביטחון תקשורת (CSE) של קנדה.
• מינהל האותות האוסטרלי (ASD) של אוסטרליה.
• לשכת ביטחון התקשורת הממשלתית (GCSB) של ניו זילנד.

דיווחים וחשיפות

1972–2000: חשיפות פומביות

האנליסט לשעבר ב-NSA, פרי פלווק (Perry Fellwock), תחת שם העט וינסלו פק (Winslow Peck), היה הראשון שחשף את קיומה של אשלון בפני המגזין Ramparts בשנת 1972. הוא חשף את קיומה של רשת עולמית של תחנות האזנה וסיפר על חוויותיו בעבודה שם.

ב-1982, העיתונאי החוקר והסופר ג'יימס במפורד (James Bamford) פרסם את ספרו "ארמון החידות" (The Puzzle Palace), סקירה היסטורית מעמיקה של ה-NSA ופעולותיה, שחשפה בין היתר את מבצע ההאזנות "פרויקט שמרוק" (Project SHAMROCK). הפרויקט פעל מ-1945 עד 1975, ולאחר מכן התפתח והפך לאשלון.

ב-1988, מרגרט ניושאם (Margaret Newsham), עובדת לוקהיד בחוזה עם ה-NSA, חשפה את מערכת המעקב אשלון בפני חברי קונגרס. ניושאם סיפרה לחבר קונגרס אמריקאי ששיחות הטלפון של הסנאטור הרפובליקני סטרום ת'ורמונד (Strom Thurmond) נא אספו על ידי ה-NSA. חוקרי קונגרס קבעו כי "התמקדות בדמויות פוליטיות אמריקאיות לא הייתה מתרחשת במקרה, אלא תוכננה לתוך המערכת מלכתחילה".

באותה שנה, מאמר בשם "מישהו מאזין" (Somebody's Listening), שנכתב על ידי העיתונאי החוקר דאנקן קמפבל (Duncan Campbell) במגזין "ניו סטייטסמן", תיאר את פעילויות איסוף מודיעין האותות של תוכנית בשם הקוד "אשלון". במפורד תיאר את המערכת כתוכנה השולטת באיסוף והפצה של תעבורת תקשורת אזרחית המועברת באמצעות לווייני תקשורת, כאשר האיסוף מתבצע על ידי תחנות קרקע הממוקמות בטווח הקליטה של הלוויין.

תיאור מפורט של אשלון סופק על ידי העיתונאי הניו זילנדי ניקי הייגר (Nicky Hager) בספרו משנת 1996, "כוח סודי: תפקידה של ניו זילנד ברשת הריגול הבינלאומית". שנתיים לאחר מכן, ספרו של הייגר צוטט על ידי הפרלמנט האירופי בדו"ח שכותרתו "הערכה של טכנולוגיית השליטה הפוליטית".

במרץ 1999, לראשונה בהיסטוריה, ממשלת אוסטרליה הודתה כי דיווחים חדשותיים על הסכם UKUSA הסודי ביותר היו נכונים. מרטין בריידי, מנהל מינהל האותות של משרד ההגנה האוסטרלי (DSD, כיום ASD), אמר לערוץ הטלוויזיה האוסטרלי Nine Network כי ה-DSD "אכן משתף פעולה עם ארגוני מודיעין אותות מקבילים בחו"ל במסגרת יחסי UKUSA".

בשנת 2000, ג'יימס וולסי (James Woolsey), לשעבר מנהל ה-CIA, אישר כי המודיעין האמריקאי משתמש במערכות יירוט וחיפושי מילות מפתח כדי לנטר עסקים אירופיים.

2000–2001: חקירת הפרלמנט האירופי

יכולות התוכנית והשלכותיה הפוליטיות נחקרו על ידי ועדה של הפרלמנט האירופי בשנים 2000–2001, אשר פרסמה דו"ח מסכם ב-2001. ביולי 2000, הוועדה הזמנית לבדיקת מערכת היירוט אשלון הוקמה על ידי הפרלמנט כדי לחקור את רשת המעקב. בראשה עמד הפוליטיקאי הפורטוגלי קרלוש קואליו (Carlos Coelho).

במאי 2001, כאשר הוועדה סיימה את הכנת הדו"ח, נסעה משלחת לוושינגטון די. סי. כדי להשתתף בפגישות עם בכירים אמריקאים, ביניהם נציגי ה-CIA, מחלקת המסחר וה-NSA. כל הפגישות בוטלו על ידי ממשלת ארצות הברית, והוועדה נאלצה לסיים את נסיעתה בטרם עת. לדברי כתב ה-BBC במאי 2001, "ממשלת ארה"ב עדיין מסרבת להודות שאשלון בכלל קיימת".

ביולי 2001, הוועדה פרסמה את הדו"ח הסופי שלה, בו נקבע כי סביר להניח שאשלון היא שיטה למיון תעבורת אותות שנלכדה, ולא כלי ניתוח מקיף. ב-5 בספטמבר 2001, הפרלמנט האירופי הצביע בעד אישור הדו"ח. הדו"ח קבע כי על בסיס המידע שהוצג, אשלון הייתה מסוגלת ליירט ולבדוק את תוכנן של שיחות טלפון, פקסים, דואר אלקטרוני ותעבורת נתונים אחרת ברחבי העולם.

2015: אישור בחשיפות סנודן

שני עלונים פנימיים של ה-NSA מינואר 2011 ויולי 2012, שפורסמו באתר The Intercept ב-3 באוגוסט 2015 כחלק מהדלפותיו של אדוארד סנודן, אישרו לראשונה כי ה-NSA השתמשה בשם הקוד ECHELON וסיפקו פרטים על היקף התוכנית. אשלון הייתה חלק מתוכנית-על בשם הקוד FROSTING, שהוקמה על ידי ה-NSA ב-1966 לאיסוף ועיבוד נתונים מלווייני תקשורת. ל-FROSTING היו שתי תוכניות-משנה:

• TRANSIENT: ליירוט שידורי לוויינים סובייטיים.
• ECHELON: ליירוט שידורי לווייני אינטלסאט.

העיתון הבריטי "הגרדיאן" סיכם את יכולותיה של מערכת אשלון כך:

רשת עולמית של תחנות ריגול אלקטרוניות היכולה להאזין לטלפונים, פקסים ומחשבים. היא יכולה אפילו לעקוב אחר חשבונות בנק. מידע זה מאוחסן במחשבי אשלון, היכולים להחזיק מיליוני רשומות על אנשים. עם זאת, באופן רשמי, אשלון אינה קיימת.

מסמכים שהודלפו על ידי סנודן חשפו כי איסוף נתוני הלוויינים של מערכת אשלון מכונה גם FORNSAT – קיצור של "Foreign Satellite Collection" (איסוף מלוויינים זרים).

תחנות יירוט

הרשימה הבאה, שנחשפה לראשונה בדו"ח הפרלמנט האירופי ואושרה מאוחר יותר בחשיפות סנודן, כוללת תחנות קרקע שיש להן, או שהיה להן, תפקיד ביירוט שידורים מלוויינים ומאמצעי תקשורת אחרים:

• בסיס חיל האוויר המלכותי ליטל סאי וואן (נסגר) (הונג קונג)
• תחנת תקשורת הלוויינים של משרד ההגנה האוסטרלי (ג'רלדטון, מערב אוסטרליה)
• בסיס חיל האוויר המלכותי מנווית' היל (יורקשייר, אנגליה – המתקן הגדול ביותר של אשלון, לפי הידוע)
• מרכז מבצעי הביטחון מיסאווה (יפן)

---

מקור: ויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/ECHELON