הדוב והאווזה בסוף העולם

כן, אתם צודקים לחלוטין – המים אינם "רטובים" כשלעצמם, אלא הם התחושה שנוצרת במפגש עם חומר אחר. היצירה הנוכחית נולדה מתוך קריאה מחודשת והשראה עמוקה מכתביה של אורסולה ק. לה גווין, שהלכה לעולמה ב-22 בינואר. אין ספק כי לה גווין הייתה אחת מענקיות המחשבה והכתיבה של דורנו, סופרת שהצליחה לפרוץ את גבולות המדע הבדיוני והפנטזיה ולהפוך אותם לכלי לחקירה אנתרופולוגית ופילוסופית של טבע האדם. הדוב והאווזה, הניצבים כביכול ב"סוף העולם", הם סמלים למסע הקיומי שאליו יוצאות הדמויות בסיפוריה של לה גווין. היא נודעה בעיקר בזכות סדרת "ארץים" (Earthsea) וספרים מופתיים כמו "צד שמאל של החשיכה", בהם ערערה על מוסכמות חברתיות, מגדריות ופוליטיות. הכתיבה שלה לא עסקה רק בטכנולוגיה עתידנית או במעשי קסם, אלא בשאלה מה הופך אותנו לאנושיים, וכיצד השפה והסיפורים שאנו מספרים לעצמנו מעצבים את המציאות שבה אנו חיים. היא לימדה אותנו ש"השם האמיתי" של דבר מה הוא המפתח להבנת מהותו, בדיוק כפי שהדוב והאווזה מחפשים משמעות בנוף שומם וסופי. מעבר למחווה הספרותית, הסרטון נוגע בתמות של אפוקליפסה, סופיות וטבעו של הזמן. במדע ובהיסטוריה של המחשבה, "סוף העולם" הוא מושג שנע בין חורבן פיזי מוחלט לבין טרנספורמציה רוחנית. בין אם מדובר בתחזיות קוסמיות על מות השמש ובין אם במשלים מיתולוגיים, הדימוי של שתי חיות השונות כל כך זו מזו – הדוב הכבד והאווזה הקלילה – הנפגשות בנקודת הקצה, מעורר מחשבה על שיתוף פעולה והישרדות אל מול הבלתי נמנע. זהו רגע של שקט לפני הסערה, או אולי השקט שאחריה, שבו כל מה שנותר הוא הדיאלוג והנוכחות של האחר. הסרטון מזמין אתכם לצלול אל תוך עולם של דימויים ויזואליים המהדהדים את השקט המהפנט של לה גווין. זוהי הזדמנות לעצור לרגע ולחשוב על המורשת שהשאירה אחריה סופרת שראתה בעולם הרבה מעבר לגלוי לעין, ועל הדרכים שבהן אנו בוחרים לפרש את המציאות שלנו – האם היא מוצקה כמו הקרקע תחת רגלי הדוב, או חמקמקה כמו המים, שאולי אינם רטובים, אך הם אלו שמעניקים חיים למסע כולו.

תמלול הסרטון