The Mossad: The Untold History

כולם מכירים את השם "המוסד". סוכנות הביון הישראלית שהפכה לאגדה, השם שלה לוחש במסדרונות כוח בכל העולם ומעורר פחד או הערצה. מספרים לנו סיפורי גבורה מדהימים, מבצעים נועזים מאחורי קווי האויב, ואיך קומץ אנשים מבריקים מציל את המדינה פעם אחר פעם. אבל כמה מהסיפורים האלה הם האמת כולה, וכמה מהם הם רק קצה הקרחון של מציאות הרבה יותר מורכבת ואפלה? יש תחושה חזקה שהסיפור הרשמי הוא רק כיסוי.

הדוגמה הכי מפורסמת היא כמובן אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק". הסיפור הרשמי מצייר תמונה של מרגל גאון שחדר לבדו לצמרת השלטון הסורי. אבל האם זה באמת היה כל כך פשוט? יש שיגידו שהיו לו שותפים, שהוא לא היה זאב בודד. עולות שאלות קשות שלא תמיד מקבלות מענה. למשל, האם באמת לא הייתה שום דרך להציל אותו כשהטבעת התהדקה סביבו? האם ייתכן שההקרבה שלו הייתה חלק מחישוב קר של מישהו בישראל? הסיפור שלו הוא טרגדיה ידועה, אבל אולי טרגדיה עם הרבה יותר שותפים ממה שמספרים לנו.

המוסד הוא לא רק אלי כהן. ההיסטוריה שלו ארוכה ומלאה בצללים. בשנים הראשונות, סוכני מוסד לכאורה היו עסוקים בציד נאצים נמלטים. המבצע המפורסם ביותר הוא חטיפת אדולף אייכמן מארגנטינה, מבצע שנשמע כמו סרט הוליוודי. אבל מה לגבי כל המבצעים האחרים, אלה שלא הצליחו? מה לגבי אותם נאצים שהצליחו לחמוק או שאולי אפילו גויסו על ידי סוכנויות ביון אחרות, ואולי אפילו על ידי המוסד עצמו למטרות אחרות? ההיסטוריה אף פעם לא כל כך נקייה כמו שמציגים אותה.

נקודת מפנה משמעותית הייתה אחרי טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972. כאן, לפי הטענות, המוסד עבר ממבצעי ריגול ואיסוף מידע למבצעי חיסול ממוקדים. מבצע "זעם האל" היה סדרה ארוכה של התנקשויות במארגני הטבח. כאן השאלות הופכות להיות יותר פילוסופיות. האם המטרה באמת מקדשת את האמצעים? מי קובע מי הולך למות ומי יחיה? האם שרשרת החיסולים הזו באמת הביאה ביטחון או שרק הכניסה את ישראל למעגל דמים שלא נגמר? קל להריע להצלחות, אבל קשה יותר להסתכל במראה על המחיר שלהן.

ואז מגיעים לזמנים המודרניים. המלחמה השקטה, לכאורה, נגד תוכנית הגרעין האיראנית. אנחנו שומעים "לפי פרסומים זרים" על מדעני גרעין שמחוסלים, על וירוסי מחשב מסתוריים כמו סטקסנט שמשבשים צנטריפוגות, ועל פיצוצים מסתוריים במתקנים סודיים. כמה מזה הוא פעולה אמיתית של המוסד, וכמה מזה הוא לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת? אולי המטרה היא לא רק לעצור את פרויקט הגרעין אלא גם לזרוע פאניקה ופרנויה בצד השני. קשה לדעת איפה נגמרת המציאות ומתחיל הדיסאינפורמציה.

אולי הנשק הכי חזק של המוסד הוא לא אקדח עם משתיק קול או סוכן מתוחכם, אלא המיתוס עצמו. האגדה על הסוכנות שיכולה להגיע לכל אחד, בכל מקום. ייתכן שהמוסד מטפח את התדמית הזאת בכוונה, כי הפחד שהוא יוצר הוא כלי עבודה יעיל יותר מכל מבצע. אנחנו שומעים רק על ההצלחות, אבל מה עם הכישלונות? ברור שהיו כאלה. מבצעים שהשתבשו, סוכנים שנתפסו, מידע שהתברר כשגוי. על כל אלה אנחנו כמעט ולא שומעים. למה? כי כישלון לא מתאים לתדמית הבלתי מנוצחת. כל סיפורי המוסד שאנו מכירים הם כנראה גרסה מסוננת היטב.

בסופו של דבר, אי אפשר לשכוח את האנשים. הסוכנים בשטח. אנחנו מדמיינים אותם בתור ג'יימס בונד ישראלי, אבל במציאות מדובר באנשים רגילים, גם אם מוכשרים במיוחד, שחיים תחת לחץ עצום. הם חיים בשקר מתמיד, מסכנים את חייהם ואת חיי משפחותיהם. מה המחיר הנפשי של חיים כאלה? מה קורה לסוכן "שנשרף" או מסיים את תפקידו? האם אפשר פשוט לחזור לחיים נורמליים אחרי שנים של סכנה וזהויות בדויות. סביר להניח שהצלקות נשארות הרבה אחרי שהמבצע נגמר.

שאלה נוספת שצריך לשאול היא מי מפקח על כל העסק הזה. המוסד הוא גוף עם כוח אדיר, שפועל בחשאיות כמעט מוחלטת. מי מוודא שהכוח הזה לא מנוצל לרעה? מי מבקר את ההחלטות על חיים ומוות? הוועדות בכנסת אמורות לפקח, אבל כמה הן באמת יכולות לדעת או להתערב בפעילות של גוף כל כך סודי? יש פה פוטנציאל למה שנקרא "מדינה בתוך מדינה", גוף שפועל לפי חוקים משלו. וזה כבר קצת מפחיד.

הקשרים של המוסד עם סוכנויות ביון אחרות בעולם הם עוד קופסה שחורה. מדברים על שיתופי פעולה עם ה CIA האמריקאי או ה MI6 הבריטי. אבל מה טיב שיתופי הפעולה האלה? האם לפעמים סוכנים ישראלים מופעלים למען אינטרסים של מדינות אחרות, ולהיפך? עולם הריגול הוא עולם של בריתות זמניות ובגידות. לא מן הנמנע שמבצעים מסוימים שייחסנו למוסד היו למעשה מבצעים משותפים, או אפילו כאלה ששירתו מטרות שלא קשורות ישירות לביטחון ישראל. זה תחום שלם של פוליטיקה ישראלית ובינלאומית שרובו נסתר מהעין.

בסופו של דבר, כשאנחנו צופים בסרט דוקומנטרי על המוסד או קוראים ספר על מבצע נועז, כדאי לקחת הכול בערבון מוגבל. הסיפורים הרשמיים הם כנראה רק חלק קטן מהתמונה, החלק שנוח להם שנדע. ההיסטוריה האמיתית של המוסד כתובה בדיו סתרים, בתיקים שיישארו נעולים עשרות שנים, ובזיכרונות של אנשים שלעולם לא יוכלו לדבר. האמת, כמו תמיד, נמצאת אי שם בצללים, ומחכה למי שיעז לשאול את השאלות הנכונות.