פרשת קסטנר: המשפט שפילג את ישראל

תקציר הפרשה

פרשת קסטנר (המכונה גם משפט קסטנר) היא אחת הפרשיות המשפטיות-ציבוריות הסוערות והטעונות ביותר בתולדות מדינת ישראל. במרכזה עומד ד"ר ישראל (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר (1906–1957), משפטן ועיתונאי יהודי-הונגרי, שעמד בראש ועד העזרה וההצלה בבודפשט בימי השואה ופעל מול בכירי האס.אס – ובהם אדולף אייכמן וקורט בכר – להצלת יהודים. לאחר המלחמה עלה לישראל, השתלב במפא"י ובמשרד המסחר והתעשייה, ובשנת 1953 פתח היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, בהליך משפטי שיהפוך לאחד המכוננים בהיסטוריה של המדינה.

המשפט עסק לכאורה בכתב אישום על הוצאת דיבה נגד מלכיאל גרינוולד, אך הפך הלכה למעשה ל"משפט קסטנר" – בירור פומבי של שאלת שיתוף הפעולה היהודי עם הנאצים בשואת יהודי הונגריה. ב-1955 קבע השופט בנימין הלוי כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן", פסיקה שזעזעה את המדינה והובילה להתפטרות ממשלת משה שרת. ב-1958 ביטל בית המשפט העליון את עיקר הקביעות נגד קסטנר – אך הוא עצמו כבר נרצח בידי מתנקשים בתל אביב, במרץ 1957.

רקע היסטורי: ועד העזרה וההצלה בבודפשט

במרץ 1944 פלשה גרמניה הנאצית להונגריה. בתוך כחודשיים הוחל בגירוש המוני של יהודי הונגריה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו – בקצב חסר תקדים של כ-12,000 יהודים ביום. כ-437,000 יהודים הוגלו תוך פחות משלושה חודשים, ורובם נרצחו עם הגעתם.

ועד העזרה וההצלה בבודפשט (Va'adat Ha-Ezra ve-Hatzalah), שהוקם עוד בשנת 1943, ניסה למנוע את האסון. בראשו עמדו אוטו קומוי, יואל ברנד וישראל קסטנר. קסטנר, שהיה הדמות הדומיננטית בוועד, ניהל משא ומתן ישיר מול בכירי האס.אס בהונגריה, ובהם:

• אדולף אייכמן – מפקד מבצע ההשמדה בהונגריה.
• קורט בכר – נציגו האישי של היינריך הימלר.
• דיטר ויסליצני – ימינו של אייכמן.

מתוך הניסיונות הללו נולדו שתי יוזמות מרכזיות: "סחורה תמורת דם" (Blut für Ware) – הצעת חליפין של משאיות וסחורות תמורת חיי יהודים, אשר נכשלה כאשר הבריטים עצרו את שליח היוזמה יואל ברנד; ו**"רכבת קסטנר"**.

רכבת קסטנר: ההצלה במחיר הסילוק

ביוני-יולי 1944 יצאו מבודפשט שתי רכבות (מאוחדות לרוב לכינוי "רכבת קסטנר") שעליהן 1,684 יהודים, רובם מקלוז' (עיר הולדתו של קסטנר), ביניהם רבנים, אנשי רוח, פעילי מפלגות ציוניות, אנשי הון ובני משפחתו של קסטנר עצמו. הרכבת הגיעה תחילה למחנה ברגן-בלזן ולאחר מכן, בתשלום של מאות דולרים לראש, נציבה לשווייץ הניטרלית. כל נוסעיה ניצלו.

לצד ההצלה הזו, נוסעת מחלוקת היסטורית כבדה: באותם ימים גורשו מקלוז' ומיתר ערי הפרובינציה כ-380,000 יהודים לאושוויץ. קסטנר, שידע על קיומם של מחנות ההשמדה (לאחר שקיבל את "פרוטוקולי אושוויץ" של ורבה ווצלר עוד באפריל 1944), הואשם מאוחר יותר כי הסתיר את האמת מקהילות הפרובינציה כדי לא לסכן את העסקה עם הנאצים.

עדות הזכות בנירנברג: ההגנה על קורט בכר

לאחר המלחמה העיד קסטנר במשפטי נירנברג לזכותו של קצין האס.אס קורט בכר. תצהירו תרם להחלטה שלא להעמיד את בכר לדין כפושע מלחמה. עניין זה היה לימים אחת הראיות המרכזיות בכתב התביעה נגדו במשפט בישראל.

המסמך שהתחיל הכל: כתב ההאשמה של גרינוולד

בשנת 1952 פרסם מלכיאל גרינוולד – יהודי דתי, עיתונאי ירושלמי שאיבד 52 מבני משפחתו בשואה – עלון בשם "מכתבים לחברי במזרחי". בעלון מספר 51 הוא תקף את קסטנר, שכיהן אז כדובר משרד המסחר והתעשייה ועמד להיכנס לכנסת מטעם מפא"י. גרינוולד פירט ארבע טענות מרכזיות:

1. שיתוף פעולה עם הנאצים.
2. הכשרת הקרקע ל"רצח עם" של יהדות הונגריה באמצעות הסתרת האמת.
3. שותפות עם בכר ב"גזל" רכוש יהודי.
4. הצלת בכר מעמוד התלייה בנירנברג.

היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן הגיש כתב אישום נגד גרינוולד על הוצאת דיבה. גרינוולד יוצג על ידי עורך הדין הצעיר שמואל תמיר (לימים שר המשפטים), שראה במשפט הזדמנות פוליטית להפוך את היוצרות ולהעמיד למשפט את ההנהגה הציונית בשואה.

פסק הדין של השופט בנימין הלוי: "מכר את נשמתו לשטן"

ב-22 ביוני 1955 פרסם שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, בנימין הלוי, פסק דין בהיקף של 273 עמודים – אחד הארוכים בתולדות המשפט בישראל. השופט זיכה את גרינוולד מרוב סעיפי הדיבה וקבע ארבע קביעות חמורות:

"בקבלו טובת הנאה זו... מכר ק' את נשמתו לשטן."

הקביעות המרכזיות:

• קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים בהסתרת האמת מיהודי הונגריה.
• קסטנר הסתיר ביודעין מידע על אושוויץ כדי להבטיח את "רכבת המיוחסים".
• קסטנר נהנה מטובת הנאה אישית – הצלת קרוביו ברכבת.
• קסטנר העיד עדות שקר לטובת קורט בכר בנירנברג והציל אותו ממוות.

לעומת זאת, את הסעיף החמישי – ההאשמה ב"גזל" רכוש – דחה השופט וקבע כי גרינוולד אכן הוציא דיבה. גרינוולד הורשע באישום זה בלבד ונקנס לירה אחת בלבד.

המשבר הפוליטי: התפטרות ממשלת שרת

פסק הדין הוביל לרעידת אדמה פוליטית. המפלגה הפרוגרסיבית והדתיים-לאומיים דרשו דיון בכנסת. ב-29 ביוני 1955 הביעה הכנסת אי-אמון בממשלה לאחר שראש הממשלה משה שרת הודיע על הגשת ערעור. בעקבות ההצבעה התפטרה הממשלה. הפרשה הפכה לאחד הגורמים שהובילו לפילוג בציבור הישראלי בין מצדדי דוד בן-גוריון למבקריו, ובין הציונות הסוציאליסטית למחנה הימני.

הערעור לעליון: ביטול הקביעות (1958)

הערעור נדון בפני הרכב מורחב של חמישה שופטים: יצחק אולשן (הנשיא), שמעון אגרנט, משה זילברג, דוד גויטיין ושניאור זלמן חשין. ב-17 בינואר 1958 – כעשרה חודשים לאחר רצח קסטנר – פסק בית המשפט העליון ברוב של ארבעה נגד אחד:

• שלוש מארבע הקביעות נגד קסטנר בוטלו – שיתוף הפעולה, הסתרת המידע וטובת ההנאה.
• רק קביעה אחת נותרה בעינה: עדות הזכות לטובת קורט בכר בנירנברג נותרה בגדר עזרה לפושע נאצי.
• השופט אגרנט קבע במפורש: "קסטנר פעל בתום לב לטובת ההצלה ולא היה משתף פעולה עם הנאצים".
• השופט זילברג, בדעת מיעוט, ביקש להותיר את עיקר קביעות הלוי על כנן.

הזיכוי בא, אך מאוחר מדי – קסטנר עצמו לא חי לראות את שמו מטוהר.

ההתנקשות: 3 במרץ 1957

בלילה שבין 3 ל-4 במרץ 1957, בשובו מעבודתו בעיתון "אויקלט" (הונגרית: "העולם החדש") לביתו ברחוב עמנואל הרומי 6 בתל אביב, ירה זאב אקשטיין שלוש יריות בקסטנר. קסטנר מת מפצעיו ב-15 במרץ 1957 בבית החולים הדסה. בתוך ימים נעצרו שלושה חברי תא מחתרתי: זאב אקשטיין (היורה), יוסף מנקס ודן שמר. כולם הורשעו ונדונו למאסר עולם, אך שוחררו לאחר כשבע שנים בלבד. שלושתם השתייכו לחוג של פעילי לח"י ומחתרת ימנית-רדיקלית.

חקירה מאוחרת חשפה כי אקשטיין היה למעשה גם סוכן של שירות הביטחון הכללי (השב"כ), ששוּתל בקרב המחתרת הימנית – עובדה שהובילה לטענות חמורות (שלא הוכחו מעולם) על מעורבות עקיפה של רשויות המדינה ברצח.

משמעות והשלכות היסטוריות

פרשת קסטנר היא בבחינת "פרשה פתוחה" בתודעה הישראלית עד היום. היא נוגעת בכמה צמתים מכוננים:

• שאלת ההנהגה היהודית בשואה: האם פעולתה של ההנהגה הציונית באירופה הייתה ראויה? האם ניתן להצדיק "הצלת מעטים" במחיר הקרבת רבים?
• גבולות המשפט הציבורי: היעלה על הדעת שמשפט דיבה נגד אדם אחד יהפוך למשפט של תקופה היסטורית שלמה?
• הפיצול בחברה הישראלית: הפרשה חידדה את הקרע בין מפא"י ובן-גוריון לבין הימין החדש (חרות-תנועת המרי), שראה בה כשל מוסרי של מנהיגות ההסתדרות הציונית.
• הזיכרון הקולקטיבי: עד היום אין הסכמה בקרב היסטוריונים אם קסטנר היה גיבור הצלה או שותף-פעולה. ספריהם של יחיעם ויץ ("האיש שנרצח פעמיים", 1995) וחנה ארנדט ("אייכמן בירושלים", 1963) מציגים עמדות מנוגדות.

מקורות נוספים

• ערך ויקיפדיה: ישראל קסטנר
• ערך ויקיפדיה: רכבת קסטנר
• ערך ויקיפדיה: שואת יהודי הונגריה
• ספר: יחיעם ויץ, האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, הוצאת כתר, 1995.

---

צפו בהרצאה האקדמית של אוניברסיטת תל אביב על משפט קסטנר ובדילמות שעלו בו, המוטמעת בראש העמוד.